קיקו וקורו - בכתיבה

קיקו וקורו

פרק 4

סקורפיוס הלך לשיעור ואלבוס נשאר לבדו עם קורו במרפאה. מדאם פומפרי הלכה לשיחה עם פלינט וביקשה – דרשה – שישלח את הגבירה נונספטרן, שהייתה תמונה, אל המשרד של פלינט אם יקרה משהו.

לאלבוס נמאס לשכב במיטתו והוא הרגיש מעולה. הבחילה חלפה ואיתה התחושה המחליאה והעייפות המוזרה. לאלבוס נמאס להסתובב בחדר כשהצליח לעשות לעצמו סחרחורת, אז הוא ניגש אל המיטה היחידה שבה היה מישהו, והתיישב על הכיסא לידה.

בזמן שקורו ישן או היה מעולף, אלבוס לא היה בטוח, היה לו זמן לבחון אותו. פניו נראו רכות יותר והוא שידר מעיין תמימות נערית. על פניו הייתה הבעה עצובה, כאילו הוא עדיין לא מצליח להיפטר מהפחדים שלו. שיערו היה מפוזר על הכרית סביב ראשו כמו הילה והדגיש את החיוורון שלו.

עיניו הכחולות של קורו השתלבו בתמונה בטבעיות שהממה את אלבוס. רק כשקורו מצמץ וצמצם את עיניו אלבוס הבין שקורו פקח את עיניו, התעורר, ואכן, תפס אותו בוהה בו.

"אי-איך אתה מרגיש?" אלבוס שאל והסמיק במבוכה. קורו הרים את ידו והניח אותה על מצחו, מצל על עיניו. אלבוס הבין שהאור מפריע לו וקם ממקום מושבו, מסיט את הוילונות ומשאיר בחדר אור רך בלבד.

קורו הוריד את ידו. "מים?" הוא שאל בקול צרוד. אלבוס מיהר להביא כוס מים. הנער הדאיג אותו, עכשיו כשהרגיש טוב יותר והוא יכל לחשוב בבירור הוא ראה עד כמה חמור מצבו.

"הנה, תן לי לעזור לך." אלבוס אמר והניח את הכוס על השידה. יד אחת הוא הניח על גבו של קורו ובידו השניה תפס בזרועו, מרגיש את הנער רועד ומתנשם בשקט, עורו היה קפוא אבל כשאלבוס הניח יד על מצחו הוא רתח. הוא החניק את הבהלה שאיימה לחנוק אותו ונתן לו את הכוס. "אני הולך לקרוא למדאם פומפרי."

"לא, תקרא לקיקו," אלבוס הסתכל לרגע על הנער שהחזיר לו מבט יציב ואז הנהן, חומק מהמרפאה ורץ במסדרונות, מקווה למצוא את הנערה בשיעור התגוננות יחד עם לילי.

"תפסיק לדהור במסדרונות," קראה אחת התמונות בדרכו ואלבוס לא הגיב והמשיך לרוץ. כשהגיע לבסוף לכיתה המדוברת, פתח את הדלת בבת אחת והסתכל פנימה.

"אני צריך את קיקו," הוא אמר וצ'ארלי הסתכל עליו לרגע והנהן, קיקו קמה ממקומה ורצה אליו.

"קורו התעורר, הוא צריך אותך." אלבוס אמר אחרי שטרק את הדלת, פונה ימינה במסדרון.

"המרפאה בצד השני," קיקו אמרה בתהיה. "לאן אתה הולך?"

"למרפאה, יש פה קיצור דרך." אלבוס אמר וקיקו הביטה עליו לרגע במבט שעשה לו צמרמורת. "בואי כבר," אמר כשלא יכל לשאת את המבט.

"בסדר," אמרה. היא עקבה אחרי אלבוס ונכנסה אחריו למעבר הצר. תמונה של קורו הרועד עלתה בראשו של אלבוס והוא הצטמרר, תופס את ידה של קיקו ומתחיל לרוץ.

כשהשניים הגיעו למרפאה, קיקו נכנסה פנימה וקפאה למראה קורו.

"מה קרה, אחותי, אני נראה עד כדי כך גרוע?"  קורו אמר בגיחוך והושיט את היד בעלת הקעקוע אל אחותו.

"לא היית צריך לעשות את זה," קיקו אמרה ולקחה את ידו מצמידה את הקעקועים של שניהם.

"כמובן שהייתי חייב. את זוכרת שזאת הייתה אחת החובות שלנו, נכון?"  קורו אמר בקול צרוד. קיקו הנידה בראשה ומחתה את הדמעות מעיניה. המראה שלו שוכב במיטה הלבנה העלה זיכרונות שהיא לא רצתה לחשוב עליהם.

"יכולת לתת לי לעזור לך." קיקו אמרה והסתובבה כדי להסתכל על אלבוס. "תוודא שאף אחד לא נכנס עכשיו." אלבוס הנהן וקיקו פנתה חזרה אל קורו. נראה היה שמשהו משתנה ברגע הזה.

אלבוס הרגיש שעורו מעקצץ והחושים שלו צרחו 'לברוח'. עברו מספר שניות וקיקו התחילה למלמל מילים בשפה שונה. השפה נשמעה עתיקה, ואלבוס היה בטוח שזו לא שפה שמשתמשים בה כיום. המילים החליקו אחת על השניה מבלי להשאיר רווח לנשימה, הצלילים גלשו והשתלבו ונתנו לאלבוס הרגשה של קסם גולמי.

"מספיק." קורו ניסה למשוך את ידו חזרה אבל קיקו סירבה לשחרר אותו. "מספיק!" הפעם הוא צעק והשתחרר בכוח מאחותו. "אני אהיה בסדר, תאמיני לי, אני אהיה בסדר. את לא צריכה להתיש את עצמך יותר מדי."

"אתה עדיין לא נראה טוב." קיקו אמרה בספקנות ואלבוס הסכים איתה. נראה היה שקורו הפסיק לרעוד וקולו כבר לא היה צרוד, אבל הוא עדיין היה חיוור ועיניו לא היו ממוקדות.

"חזרי לשיעור, חסר לנו שהם יתחילו לעשות בעיות בגלל זה." קורו אמר לאחותו והיא נעצה בו את מבטה. "ולא אכפת לי שזה לא מוצא חן בעינייך. יש לנו משימה."

"בסדר," קיקו מלמלה ואז רכנה לחבק את אחיה. אלבוס עמד בפינה והביט בהם. היה משהו במגע שלהם, משהו שהוא יותר מקרבת אחים, משהו חזק יותר. הייתה להם נאמנות מוחלטת אחד לשנייה, אלבוס הבין, ואת הנאמנות הזאת הם רכשו בדם וכאב.

קיקו עזבה אותו ויצאה מהחדר, רצה חזרה לשיעור שלה. עכשיו כשאחותו עזבה, תשומת ליבו של קורו נפנתה חזרה אל אלבוס, ששוב חש מבוכה קלה.

"איך אתה מרגיש?" אלבוס שאל לפתע, מקווה שקורו יפסיק לנעוץ בו את המבט הזה. עיניו של קורו נראו קרות כקרח, לא הייתה בהן שום חמימות. למרות שהנער היה קטן ממנו בשנתיים אלבוס הרגיש מאויים כמו שאף פעם לא הרגיש לפני כן.

"אני בסדר. למה אתה עוד פה?" קורו שאל בהרמת גבה. היה ברור לאלבוס שקורו חושד בו, שהוא לא בוטח בו. למרות התחושה המשונה שהוא קיבל מקורו לפני כן, אלבוס רצה לבטוח בו, להבין מה הוא ומי הוא.

"למה אתה פה?" אלבוס ענה בשאלה, מתחיל לתהות לפתע מה גרם לקורו להגיע למרפאה.

"אתה מתכוון... אתה לא יודע?" קורו שאל וההלם נראה על פניו לרגע מהיר, לפני ששוב נרגעו ושרידי ההלם האחרונים נעלמו. נראה שקורו חשב באמת ובתמים שאלבוס יודע למה הוא פה, והייתה במבטו גם האשמה.

"לא, שאלתי אבל לא ענו לי." אלבוס אמר במשיכת כתפיים וקם ממקום מושבו, מתחיל להסתובב בחדר כדי להתחמק ממבטו של קורו.

"אני פה בגלל שהצלתי את החיים שלך אתמול בלילה."  הוא אמר ועצם עיניים. אלבוס הסיט את מבטו ממרצפות הרצפה והביט לרגע בקורו.

התשישות ניכרה על פניו היטב. זו לא הייתה תשישות פיזית, עייפות שתימחה עם המנוחה. זו הייתה עייפות נפשית, עייפות מן החיים עצמם, ממה שהוא נדרש לעשות ככל הנראה. לרגע אלבוס נתקף רצון להתיישב ליד הנער ופשוט ללטף את שיערו עד שיצליח למחוק את כל העייפות.

אלבוס התנער במהירות וחזר להביט במרצפות, צועד הלוך ושוב. "מה קרה לי?" הוא שאל אחרי מספר רגעים בקול שבקושי גבר על לחישה.

"כושפת. הכישוף ספג את האנרגיה שלך באיטיות, והיה ממשיך לעשות את זה עד שלא היה נשאר מה לספוג." קורו הסביר, פוקח את עיניו לכדי סדקים. "כשסקורפיוס הניח את היד שלו על הכתף שלך בשיעור ההוא," אלבוס הבין על מה קורו מדבר. "הוא לא ידע מה הוא עושה, אבל הוא התמקד ברצון שלו לעזור לך וככה נתן לך אנרגיה מבלי לדעת איך."

"אז..." אלבוס קטע את עצמו לרגע והתכוון להמשיך את משפטו כשמדאם פומפרי נכנסה למרפאה.

"מר פוטר! מה אתה עושה מחוץ למיטה?! חזור לנוח, מיד!" היא קראה ברוגז ואלבוס התכווץ במקומו וחזר אל מיטתו, נשכב עליה ומביט על התקרה הגבוהה.

"איך אתה מרגיש?" היא שאלה אותו ואלבוס ענה והבהיר לה היטב שהוא מרגיש מצויין, כאילו דבר לא קרה. מדאם פומפרי הנהנה ועשתה את דרכה סביב המחיצה ואל המיטה של קורו.

"ומה איתך, יקירי?" היא שאלה בקול... רך... את קורו. אלבוס מעולם לא שמע אותה מדברת כך עם מישהו, אפילו לא עם המורים האחרים.

"אני..." קורו התחיל לדבר בקול צרוד ואז השתתק. לאחר כמה דקות בהן נשמע רק שקט, אלבוס הבין שהיא הטילה קסם השתקה על האזור שלו, כך שלא משנה כמה יתאמץ הוא לא ישמע דבר.

אלבוס נאנח ועצם את עיניו, מכריח את מוחו להתרוקן. תוך דקות ספורות הוא כבר ישן כשהדבר האחרון ששמע היה נקישות על החלון.

הפרק הקודם		הפרק הבא