מכתבים מחיים אחרים

פרק מאוד קצר, אך זה השני היום... תסלחו לי, נכון? יופי.

קריאה מהנה!

חופשת הקיץ מתקרבת במהירות. בין כל המבחנים והפרידות, עלי למצוא גם זמן לפגישות המחקר.

אני יוצאת מבחינת סיום השנה בהתגוננות מפני כוחות האופל יחד עם איזבל ואלבוס. הפרופסור לופין הכין לנו מסלול מכשולים, ובו נאלצנו להתמודד עם יצורים שונים - בוגארט, גרינדילו ועוד. הוא סיפר לנו שאת הרעיון לקח מאבא שלו.

אנחנו הולכים אל חדר הנחיצות. כשאנחנו נכנסים, אנחנו מגלים את כולם יושבים שם, מחכים לנו.

אני ניגשת אל ג'יני והארי, ומתיישבת בכיסא שביניהם. ג'יני מחייכת אלי, ואני מחייכת חיוך קטן בחזרה.

הדלת נפתחת. אני מסתובבת לאחור, ורואה את הפרופסורים לופין ומקגונגל נכנסים לחדר.

"טדי!" הארי קם על רגליו, והולך לעבר בן הסנדקות שלו. הם לוחצים ידיים, וטדי ומקגונגל מצטרפים אלינו.

"אני מצטער שלא יכולתי להגיע לפגישה הקודמת, רוזי," אומר טדי ומחייך אלי. אני מחייכת בחזרה.

אני נזכרת שביקשתי גם ממנו לבוא.

"אבל עכשיו אתה כאן, טדי," אומר הארי. "וזה מה שחשוב."

טדי מתיישב בכיסא הפנוי מצידו השני של הארי, ואילו מקגונגל מתיישבת על ספה, בדיוק מולי.

המכתבים עדיין מסודרים על השולחן, בדיוק כפי שהיו לפני שלושה ימים.

"היום," אני פותחת, "הבאתי גם אני משהו." אני מוציאה מחברת דקה ובלויה מתוך התיק, ומניחה גם אותה על השולחן.

"מה זה?" שואלת לילי. היא כבר בת שתיים עשרה, אך חמודה בדיוק כמו ילדה קטנה.

"זה יומן," אני עונה לה. "היומן של אמא שלי, והיא כתבה אותו כשהייתה בגילי."

אני פותחת את המחברת. כתב ידה המוכר עד כאב של אמי בלוי ומטושטש. עיני מתמלאות שוב בדמעות, והארי מניח את ידו סביב כתפי, בניסיון לנחם.

"את רוצה שאני אקרא?" הוא שואל אותי בלחש, ואני מהנהנת. אני מעבירה להארי את המחברת, והוא מביט בה.

הארי מכחכח בגרונו, ומתחיל לקרוא.

הפרק הקודם		הפרק הבא