The Rose and the Moon

בהיתי לעבר תמונה ממוסגרת שעמדה על השידה הקטנה ליד מיטתה של לונאליה. 
בתמונה היו גבר ואישה אשר חייכו בעליזות לעבר המצלמה. האישה נישקה את הגבר ומיד חזרה לחייך אל המצלמה.
לגבר היה שיער חום וכהה, ועיניים חומות ובהירות. לאישה היה שיער חום וחלק, ועיניים ירוקות בוהקות. מי אלה? ההורים שלה?
הבטתי בלונאליה שכבר חדלה להקשיב לי. עינייה הכחולות הבהירות בהו בריקות במשהו שלא ראיתי, וקצוות שיער בלונדיני-לבן החליקה על כתפה.
"אלה ההורים שלך?" שאלתי בקול רם.
"אה... כן,"  היא הביטה אל עבר התמונה.
"הם בכלל לא דומים לך." אמרתי. "אולי הם לא ההורים שלך?"
היא הביטה בי בהפתעה. "אוי נו באמת רוז. הם ההורים שלי! יש להם תמונות מאז שהייתי תינוקת! איך זה יכול להיות? אל תצחיקי אותי."
"כי את ממש לא דומה להם, אז חשבתי..."
"טוב, תפסיקי לחשוב," היא אמרה ברוגז ופנתה להוציא את הפיג'מה שלה. הבטתי בשעון. השעה הייתה עשר בערב.
ג'יימי, ליסה ואליזבת' נכנסו לחדר, בעודן צוחקות ומרכלות.
הן הפסיקו לדבר מיד כשראו אותנו.

במשך השבוע שלאחר מכן לונאליה סירבה לברר אם הוריה הם הוריה האמיתיים. היא טענה שאני מדמיינת דברים.
אך הייתה לי הרגשה נוראית שאני צודקת.
אחרי שבועיים תמימים הצלחתי לשכנע אותה לחפש בארכיון הספרייה של בית הספר.
נכנסנו לספרייה המלאה ספרים ומדפים עד התקרה. ביניהם היו שולחנות ארוכים שלידם ישבו תלמידים אשר כתבו או קראו. מאדם רטליב, הספרנית, 
הושיטה לנו קופסאות מלאות בכתבות ישנות וכתבי עת מתפוררים וצהובים.
התחלנו לחפש.
"רוז, זה חסר טעם," אמרה לונאליה אחרי ארבעים דקות של חיפוש לשווא.
אך אני לא התייאשתי. הייתי חייבת מסיבה כלשהי לדעת.
הוצאתי מסמך ישן, ובו הייתה תמונה של קבוצת אנשים המחייכים אל המצלמה, ומאחוריהם מראות וקירות זהובים.
ליד התמונה היה רשום תאריך,  ובאותיות גדולות: "חברי צבא דמבלדור לא מוותרים!"
"צבא דמבלדור..." מלמלתי. התמונה צולמה לפני יותר מ20 שנה! הבטתי בתמונה.
זיהיתי את אבי, צעיר וג'ינג'י מתמיד, לידו עמדה אמי, נמוכה ממנו בראש ושערה מתולתל.
במרכז התמונה עמד אביהם של אלבוס וג'יימס, הארי פוטר. ליד אבי עמדה דודתי,
ולידה עמדה בחורה בלונדינית עם עיניים כחולות וגדולות, על צווארה הייתה תלויה שרשרת פקקים ולאוזניה עגילים בצורת צנוניות.
ליד דודי עמדה נערה מלוכסנת עיניים, מבטה היה נעוץ בדודי, ומאחוריה עמד פרופסור לונגבוטום בכבודו ובעצמו, צעיר, חסר קמטים ושערות שיבה זעירות.
"לונאליה! תראי!" קראתי. לונאליה התקרבה מיד והביטה בתמונה.
הנערה שעמדה ליד דודתי דמתה ללונאליה כל כך, שאילו לא היו לה שרשרת ועגילים מוזרים, היה אפשר לחשוב שזו היא. עיניה של לונאליה נפערו.
"מי אלה?"
"אלה חברי צבא דמבלדור. הוריי סיפרו לי עליהם פעם. אמי ייסדה את הקבוצה, כדי ללמוד התגוננות מפני כוחות האופל בשנתם החמישית,
ודודי, הארי פוטר, הנהיג אותם. אני מניחה שאת מכירה את כל סיפורי 'הארי פוטר' האלה. "
"כן, סבתי סיפרה לי פעם."
תחבתי את המסמך לכיס הגלימה שלי וסידרתי את הקופסאות.
"מאדם רטליב, לא מצאנו כלום. תודה." חייכתי את הספרנית וגררתי את לונאליה אחריי.
"זהו?" שאלה לונאליה בהפתעה.
"כן." עניתי, מרוצה מעצמי.

המכתב מאמי הגיע מהר מכפי שחשבתי, אליו מצורפת התמונה שמצאתי בארכיון בית הספר.
רוז יקירתי,
אני באמת תוהה מדוע הינך צריכה לדעת זאת.
אך אספר לך בכל זאת. זוהי לונה לאבגוד.  היא הייתה חברה של ג'יני בימינו בהוגוורטס, נלחמה איתנו בצ"ד ועזרה לנו להלחם נגד וולדמורט.
 היא למדה בבית רייבנקלו. בימיה בבית הספר לא היו לה הרבה חברים, מכיוון שנחשבה כמוזרה, במיוחד בגלל השקפותיה וטעמה.
לדעתי היא הייתה אמיצה ביותר, אני שמחה שהכרתי אותה.
בתשובה לשאלתך, מה קרה לה אחרי הלימודים בהוגוורטס –  מיד עם סיום לימודיה היא החלה לעבוד אצל מדאם מלקין הזקנה.
אחרי 7 שנים או יותר הגיע אלינו מכתב מצער על פטירתה, והזמנה להלוויה.
אני מציעה לך לשאול את ג'יני, היא הייתה חברה קרובה שלה.
תחזירי לי תשובה, אוהבת,

אמא.

סיימתי לקרוא את המכתב והעברתי אותו ללונאליה.
אחרי שסיימה לקרוא, דמעות נצצו בעיניה.
"תכתבי מכתב לדודתך," אמרה בקול רועד ויצאה מהחדר.
הוצאתי מיד קסת דיו חדשה, עט-נוצה, גיליון קלף והתחלתי לכתוב.

----

פרק לא מוצלח במיוחד >:

הפרק הקודם		הפרק הבא