הזאב הלבן

3

"הבת שלי," התייפחה האם השכולה.היא לבשה שמלת אבל שחורה, שלא הבליטה שום סממן נשי. ראשה כוסה בבד שחור, חצי-שקוף. היא כבשה את פניה בכתפו של בן זוגה, גבר גבוה ועצוב.ארבע ילדות קטנות, לבושות שמלות קודרות וארוכות עמדו מאחוריה. עיניהן היו אדומות מדמעות, פניהן חיוורות.צמותיהן הקלועות בקפידה נחו על כתפיהן הקטנות בעצבות.שני ילדים, מבוגרים אך במעט מהילדות עמדו מאחורי האב. אחד מהם מחה את עיניו הכחולות הכף ידו. הם היו קודרים ממש כשמלות אחיותיהן.המשפחה צעדה לעבר קבר טרי, מבריק ונוצץ בבית הקברות המשפחתי.אחת מהילדות הקטנות פרצה בבכי. אחד מאחיה הושיט יד קטנה ומנחמת לעברה. היא תפסה את היד בחוזקה, דמעות זולגות במורד לחייה.הוא לא יכל היה לחשוב על שום דבר מנחם להגיד לה, לא כשהוא עצמו רצה לפרוץ בבכי ולהתרפק על הקבר הקר שכיסה את אחותו הגדולה."אוי, ליזי שלי," אמרה האם בבכי. היא התיישבה על קבר השיש בכבדות, מלטפת באצבעותיה מכוסות הכפפה השחורה את האותיות שהרכיבו את שמה של ביתה.היא ליטפה את האות א' החצובה בשיש, ואז עברה לאות ל', ואחריה האות י', האות ז', האות ב' והאות ת'.ואז ליטפה את השם כולו,  א ל י ז ב ת   א ש ל י נ ג   א ו ק ל י י ר , דמעותיה זולגות על מכסה השיש של הקבר."איפה ליזי?" שאלה הבת הקטנה ביותר. היא משכה בצמתה הארוכה, מתכוונת לפרק אותה."אל תפרקי את הצמה שלך, טס." אמרה הילדה הבוכה, מושיטה יד על מנת לעצור בעד אחותה לפרק את צמתה המוקפדת."למה לא, אנה?" תהתה טס, עוזבת את הצמה."כי הצמה הזו יפה לך," אמרה אנה, דמעות זולגות על לחיה. היא אחזה בחוזקה במפרק כף היד של אחיה, אחיזה שנתנה לה אומץ."הקשיבי לה, טס." אמר האח ברוך, מחזק את אחיזתו שלו בידה של אנה. הוא מחה את דמעותיה של אחותו בכף ידו."למה כולם בוכים? איפה ליזי?"האם הבוכייה הרימה את מבטה מהאותיות החקוקות בשיש. "ספר לה, ג'ק," מילמלה, דמעות חרישיות זולגות על פניה."אבא, למה אימא בוכה?"אביהם של הילדים התיישב על קבר ישן. הילדים עמדו סביבו בחצי מעגל, פניהם חיוורות."ליזי מתה." אמר, מושיט יד להסיט את שיער ביתו מעיניה."מתה? מה זה אומר מתה?"דמעות זלגו על פניו של ג'ק. הוא הושיב את טס הקטנה על ברכיו, חושף את ברכיה הקטנות והלבנות."מתה זה אומר שהיא ישנה, אבל כל הזמן. היא לא תתעורר יותר."טס בהתה בפניו בעיניים גדולות וירוקות."אז זה אומר שהיא יותר לא תחייך בבוקר? ולא תשיר? ולא תקלע לי צמות? ולא תלך לעבודה? ולא תיקח אותנו לטיול בפארק? ולא תצא לפיקניק עם אד?"טס משכה באפה, משפילה את מבטה הירוק, הזהה לזה של אחותה."למה אימא בוכה על הקופסה הזו?"ג'ק העביר מבט לעבר אשתו הבוכה."זו לא קופסה, טס. זו ה'מיטה' של ליזי. שם ליזי ישנה."טס הביטה באביה. אז הושיטה יד קטנה ומחתה את דמעותיו הגדולות והעגולות. היא מחתה כל דמעה שירדה, מעלימה את הדמעות מפניו של אביה.אנה אחזה בידו השמאלית של אביה. היא לחצה עליה בחוזקה, מועכת את ידו הגדולה בידה הקטנה.טס אחזה בידו מהצד השני, מרימה את ידה למעלה על מנת לאחוז את ידו. אח אחד תפס את ידה של טס. השני החזיק כבר בידה של אנה. אחות נוספת אחזה בידו. האחות השנייה תפסה את ידו של אחיה שעמד לצד טס. הם התקרבו לקבר החדש, מביטים באם שאספה את עצמה.

"ליזי, יקירה," אמרה, עומדת וזקופה, " בקשי מהאל לשמור על ונסה," היא התקדמה לעבר האחות הימינית ביותר, נוגעת קלות בכתפה, "על מקס," היא נגעה בכתפו של הבא בתור, "על טס הקטנה," היא התכופפה לגעת בכתפה של טס, "על ג'ק," נגעה בכתפו השרירית של בן-זוגה לחיים, "על אנה," נגעה בכתפה הקטנה, "על דניאל," נגעה בכתפו של בנה, "על אניקה," נגעה בכתפה של האחות השמאלית, "ועליי. בקשי מהאל שיגן גם עלייך, יקירה. נוחי בשלום על משכבך."

***

"איפה מייצרים גלימות מבד כזה?"המוכר הרים את מבטו מהרומן הזול אותו קרא. הוא בחן בעין מקצועית את הבד, ממשש אותו באצבעותיו הגסות."תן לי את זה רגע," אמר, משליך את הרומן לאחור.ג'ונסון הושיט לעבר המוכר את פיסת הבד.הוא התיישב בכבדות על כורסה רכה בקרבת מקום, משעין את סנטרו על ידו, צופה בעיון במומחה הבוחן את פיסת הבד."אם הדבר מצריך הריסה של הבד, אני אוותר," הבהיר, עיניו החומות והגדולות פעורות לרווחה."אל תדאג," חייך המוכר, חושף שתי שיניים רקובות בפיו. "לא צריך לקרוע את הבד או משהו."הוא הביט בבד, פניו מהורהרות."צפון דראקסאניה. ליד העיר מונאקור."הוא החזיר לג'ונסון את הבד.

ג'ונסון הכניס את הבד לגלימתו. הוא הידק את הגלימה לגופו, ויצא החוצה, לקור.הרוח הצליפה בפניו, בשיערו ובגלימתו השחורה. הוא הצמיד את הבד לגופו ופסע בראש מושפל לעבר חנות התופרת המלכותית.האותיות השחורות מעל דלת החנות החלו להתקלף כך ששם החנות נראה היה;"מ א ד א ם  ל ו א י ז   ה ת ו פ ר ת -  ב ד  ם   א   כ ו ת י "הוא פתח את הדלת. פעמון קטן צלצל אי-שם במעמקי החנות. אישה צעירה ישבה על כיסא נדנדה מאחורי הדלפק וקראה ספר שכריכתו כחולה."מאדאם לואיז?" שאל ג'ונסון, מרכין ראשו בנימוס."הו, לא," אמרה הצעירה וצחקה, צחוק מתגלגל שהמיס את ג'ונסון לגמרי. "מאדאם לואיז נפטרה לפני יותר מעשרים שנים."היא חייכה חיוך רחב, עיניה הכחולות צחקניות וחייכניות."כמה שנים את כבר בעסק, העלמה...?""לא, אין צורך לקרוא לי עלמה. אליס מספיק, או אם אתה רוצה, ליס. אני כבר עשר שנים במקצוע, אדון.""אם אני אינני קורא לך עלמה, מיותר שתקראי לי אדון. שמי הוא בנג'מין, או, אם את מעדיפה שמות מקוצרים, בן."היא חייכה, הניחה את ספרה בצד, ונעמדה מאחורי הדלפק."לשם מה נכנסת לחנות התופרת, בן? אינך נראה לי כגברת או עלמה המעוניינת לקנות שמלה. לפי פאר גלימתך, הייתי מניחה  כי אתה עובד בארמון. האם אתה רוצה לקנות שמלה לאשתך?""לא," ענה בן, מהדק את גלימתו אל גופו. "אין לי אישה. אני רוצה לשאול אותך שאלה לגבי בד מסויים."הוא הוציא את חתיכת הבד."איפה מייצרים גלימות מבד שכזה?"היא מיששה את הבד בפנים מהורהרות."לפי התפרים שבשולי בגלימה הייתי אומרת...צפון דראקסאניה. ליד מונאקור, בסביבת היערות. הבד הוא בד מצמר כבשים, מה שעוזר לי לזהות, שכן ליד מונאקור רועים כבשים. עוד משהו?"בן הרגיש מטומטם, מגוחך ואידיוטי לחלוטין, כששאל אותה: "תרצי לצאת איתי לסעוד במסעדה הערב?""אני אשמח," אמרה."היכן לאסוף אותך?""אני יוצאת להפסקה עכשיו,עד שעה חמש, ואז חוזרת עד שעה שבע. תאסוף אותי כאן, בשבע. "  "אין בעיה," אמר בן, מחייך חיוך רחב. 

הפרק הקודם