אויבו של הפרא

ברכות, אנשנושים, כאן שחרולע! Im Not Lost In Sin
אז, הפרק הזה הוא אחד הפרקים האהובים על שתינו (אם כי יש צעקות ברקע כגון, "טריסטן חיי!"), אבל בואו נתרכז בריייייקו! 
מצטערות נורא על העיכוב (וישפה מישהי מאחורה שצעקה, "סיימנו! ורק בשלושה חודשים!" תסמכו עליי שהיא חטפה על זה), אבל זה פרק מקסים ומהמם, והפרק הבא גם. 
אנחנו אוהבות אתכם מאוד, you keep us worm אתם שומרים אותנו תולעת. 

רגע... זה לא נכון... 
בכל מקרה!
נקווה שאתם יפנים, כי אחרת יש לכם עצירות, וזה לא נעים...
#בדיחות_פרטיות_FTW 

מילים: 3,225

פרק 3

מי את, רוז מֵיי?

ניקו ניסה שאלות רבות מספור, אך לקח זמן עד שהיא ענתה. "איך הגעת למערה הזו?"
"אני לא יודעת."
"מי חטף אותך?"

"אני לא יודעת."
"כמה זמן היית שם?"

"אני לא יודעת."

"אין לי זמן למשחקים שלך." כשניקו שמע שג'ין נעלמה, הוא נבהל. הוא רץ בכל המחנה ושלח גם שלדים לחפש אחריה. הוא נתקל בקליאס המפוחד שסיפר לו שהיא ברחה החוצה. ניקו רץ מעבר לגבול בלי פחד ומצא אותה ביחד עם האישה המוזרה, אותה הוא מתחקר עכשיו. הוא צריך גם לחקור את קליאס הזה, אי אפשר לסמוך על אף אחד. "גם את שמך את לא יודעת?"

היא קפצה את שפתיה. "רוז." זרקה. "רוז מֶיי."

"ומי את, רוז מיי?"
"מי אתה?"
"זה לא משנה עכשיו." נראה היה שהיא רוצה להגיד עוד משהו, "למה המפלצות מתעניינות בך כל כך?"
"מפלצות?" גבותיה התרוממו ועיניה נפערו בסקרנות. צבען היה… מעניין. כתום ענברי, אך את האישון מקיף עיגול אדום כדם.

"מה חשבת שהן?"
רוז חשקה שיניים. "אני רק יודעת שהן רדפו אחריי כל חיי."
"ובת כמה את?"
היא היססה. "חגגתי את יום הולדתי ה-24 ביום שנחטפתי. איבדתי תחושה של זמן שם."
ניקו הביט בה בעיניים קודרות. "מה תאריך הלידה שלך?"
"השלושה ביוני, אלף תשע מאות שמונים ותשע." אמרה. היא פחדה מהתשובה. היא השתדלה לא להפגין את זה, אבל ניקו הרגיש מתחת לשולחן את רגליה המתופפות על הרצפה.
"היום הארבעה במאי, רוז." אמר ניקו בקול הכי אוהד שהצליח להפיק. "אלפיים וארבע עשרה." הוסיף. הוא הביט בפניה כשהן החווירו בזמן שעשתה את החישוב.
"שמונה חודשים." היא מלמלה. "איבדתי שמונה חודשים מהחיים שלי." היא תפסה את ראשה בידיה. "לא שהיה הרבה מה לאבד אבל-"
"יש לך קרובי משפחה? חברים? אנשים שיוכלו אולי לתהות איפה את או להתקשר למשטרה?" התקיף בשאלות. אם המשטרה יודעת יש בעיה חמורה - אף על פי שלא שמע על שום היעדרויות.
"ל-לא, אני-"
"גרת בשכירות? עבדת איפשהו?"
"לא, אין אף אחד-"
"את בטוחה?" קטע אותה שוב. " תחשבי טוב- מישהו חייב לשים לב שנעדרת. זה-"
"אני גרה בבקתה קטנה ביער באנגליה שאמי הורישה לי לפני שמתה." התנצחה, וככל שהמשיכה לדבר מבטאה הודגש יותר. "יש יישוב במרחק רבע שעה הליכה ומשם אני קונה מצרכים, אבל אני לא חושבת שמישהו שם לב שלא הייתי." היא ענתה, עושה פרצוף חמוץ.
"אוקיי," אמר וקם על רגליו, מסדר את הכיסא במקום. "משוחררת," אמר ונפנף בידו בהיסח דעת, נראה היה שהוא חושב על דבר מה, "לפחות עד שאחשוב מה לעשות איתך." הוא יצא החוצה אך היא רצה אחריו ותפסה בשרוולו.

"רגע," שמע אותה אומרת מאחוריו. "איפה אני?"
"מחנה החצויים." אמר והסתובב אליה בחצי גוף. שיערה נראה אפילו אדום יותר באור השמש, אחרי שהתקלחה והייתה נקייה.
"ומה זה המקום הזה?" היא החוותה עם ידיה על האזור.  
"על האלים היוונים שמעת?" שאל. היא הנהנה לאיטה. "אז פה מתאמנים הילדים והנכדים והצאצאים בני-התמותה שלהם. אני בן האדס, נעים להכיר." הוא לחץ לה את ידה עם חיוך סרקסטי ופנה ללכת כששוב עצרה אותו.
"אני לא שייכת לפה!" זעקה. שיערה התנפנף ברוח, הוא היה שילוב של חום, אדום וכתום, ואף פסים בלונדיניים של שיער שרוף עברו בו.
"חייב להיות בך דם של אל מסוים," קטע אותה בנימה שקטה, אך בעלת כוח, "אם הצלחת לעבור את המחסום."

"מה? אבל הוריי לא היו אלים! אני לא-"
"אני אגיד לך מה את לא," ניקו לגמרי לא היה סבלני. ביום כזה הוא היה אמור להיות בכל מקום אחר - מלבד שם. "את לא בת תמותה. אחד מהורייך הוא אל, או אביך או אמך." הוא הרגיש בהילתה ברגע שראה אותה.

"אבא שלי." היא פלטה. "מעולם לא הכרתי אותו."
ניקו הנהן. "זו כנראה התשובה. נעבוד על זה מחר, נצטרך גם להוסיף אותך לבית הספר, את בפיגור רב ו-"

"תסלח לי! אני סיימתי את בית הספר לפני שש- זאת אומרת, שבע שנים!"
"לא בית ספר כזה." הוא ידע שבתוכו ידע שהוא צריך להיות סבלני יותר. "בית ספר לחצויים. את תצטרכי ללמוד להילחם ו-"
"אני יודעת להילחם." היא קטעה אותו.
"אה, באמת?" ניקו זקף גבה. רגע אחד רוז הביטה בפרצופו חסר העניין, וברגע השני שכבה עם פניה בעפר, שיערה מתלכלך שוב.

"לא מספיק טוב בשביל לחסל מפלצות." רוז הניחה את ברכה על העפר אבל אז במהירות ידיה היו מוחזקות מאחורי גבה ע"י האיש המוזר. כעת היא ישבה על ברכיה וזה היה עוד פחות נוח. היא ניסתה להשתחרר אבל הוא רק נשף חרישית באוזנה והיא שמעה את החיוך בקולו. "יש עוד דברים שתצטרכי ללמוד. כירון ביקש ממני לתגבר אותך בשיעורים פרטיים כדי שתהיי ברמה של שאר התלמידים."
"מה גורם לך לחשוב שאני אשאר פה בכלל?" היא שאלה בכעס וסובבה אליו את ראשה ככל יכולתה.

"בעיקרון אנחנו לא נכריח אותך להישאר," הוא שיחרר אותה וניקה את האבק מבגדיו בהיסח דעת מזויפת. "אך אם תצאי מפה את תמותי בידי המפלצות." האזהרה בקולו לוותה במבט חמור בעיניו.

"מי אתה?" היא שאלה באי אמון. היא סקרה את דמותו האפלה. הוא היה גבוה ממנה בקצת, חמישה או עשרה סנטימטרים, ונראה שזה לא מצא חן בעיניה.

ניקו הסתכל עליה מלמעלה, תוהה מאין צצה ומדוע רק עכשיו הגיעה. מי חטף אותה, ולמה? איך היא שרדה לבד? איך לא הבחינו בה? את הילתה הרגיש עוד בחצי הדרך אל המערה, עוד כשהייתה עייפה וחלשה. כעת, כשנחה קצת בתוספת כעס ובלבול, הילתה גרמה לשערות עורפו לסמור.

"אני ניקו די אנג'לו." סינן. "בן-"
"האדס." השלימה אותו. "כן, כן, כבר אמרת לי שאתה בן של אל המוות כביכול."

"את מכירה את האלים היווניים והרומים?"
היא משכה בכתפיה.
"אוקיי, עוד שאלות?" היא נענעה בראשה לשלילה. הוא השפיל את מבטו אל ידה שעדיין אחזה בשרוולו בחוזקה. "מעולה, אני יכול ללכת עכשיו?"

"הו, סליחה." היא עזבה את ידו.
הוא התכוון ללכת כששמע ענף מתפצח. "גרובר." קרא והסאטיר יצא ממחבואו. "טפל בה." אמר והלך, משאיר את רוז מיי, הבחורה המסתורית, מאחור.

***

"פה תישני." אמר גרובר. "זהו הביתן הזמני של הילדים שלא הכירו בהם עדיין. בסוף מלחמת הטיטאנים השנייה האלים הבטיחו להכיר בכל ילדיהם אשר יגיעו למחנה, ויש להם ביתן זמני עד שיכירו בהם - בדרך כלל זה לוקח להם שלושה ימים, טיפה יותר. היה אחד שלקח להכיר בו שבוע וחצי, אז אין מה להילחץ." רוז הנהנה. "יביאו לך בגדים נקיים ואת מערכת השעות של בית הספר."

רוז ישבה על אחד הדרגשים ובחנה את המערכת שגרובר הביא לה.
"אני אמורה להיות בשני שיעורים בו זמנית?"
גרובר צחק. "לא, את צריכה לבחור. יש לך בחירה בין יוונית עתיקה ללטינית. כמו כן עלייך לבחור שני נשקים מהארבעה הבאים - חרב, כידון, חנית או חץ וקשת. ברגע שתבחרי יביאו אותך לשיעור שבו תלמדי כל טכניקה אפשרית לשימוש בכלי הנשק." הוא עצר לנשום והמשיך, "שיעורי החובה הם היסטוריה, לימוד וחקר המפלצות, הישרדות, קרב מגע, היסטורית האלים ומתמטיקה." רוז נאנקה בתסכול כששם המקצוע השנוא עליה עלה. מתמטיקה. היא חשבה שנפטרה מזה מזמן. למה חבורה של ילדי אלים צריכים מתמטיקה?
"כמובן שיש גם את המגמות: טכנולוגיה - שם שמים דגש על הבנייה בסיפור; גיאולוגיה - הרחבה על הצמחים והאדמה; וספורט - בדגש על אומנויות הלחימה השונות. הם לומדים את כל ארבעת סוגי כלי הנשק ועובדים על פיתוח הכושר הגופני."
"אז אני צריכה מחברות ודברים?"
גרובר הניד בראשו, "הכנו לך לוקר."

רוז הביטה באיש המוזר. היו לו קרניים - וזה לא היה משהו שרואים בכל יום. חולצתו הכתומה והמרופטת נשאה את הסמל שרוז ראתה בכל מקום - סמל מחנה החצויים. שיערו היה קצר ומתולתל בצבע חום כהה כעץ. "מה אתה?" שאלה ורק אחר כך חשבה שזה אולי קצת גס רוח לשאול משהו שחי, נושם ומדבר כמוה "מה" הוא.

גרובר חייך אליה. "אני סאטיר," אמר ובעיניו נראתה עצבות מסוימת. "אלך עכשיו לביתן הגדול להודיע לכירון על בואך."
הוא היה בדרכו אל הדלת כשקולה עצר אותו. "תגיד," גרובר נעצר והסתובב, "איפה אני יכולה להשיג פה  קפה?"

הוא קפא ועיניו נפערו בהבעה משונה, אבל אז הוא התעשת על עצמו ואמר, "בחדר האוכל יגישו לך מה שתרצי." אמר וברח לפני שהספיקה להגיד שהיא מעדיפה להכין את הקפה שלה בעצמה. היא הביטה במערכת השעות.
"קדימה," נאנחה, "אין לי ברירה." והחלה למלא את הטופס.

***

כשרוז הלכה בבוקר לבית הספר היא הרגישה מטופשת למדי. היא החליטה שאם כבר לבלות את שארית היום עם ילדים שקטנים ממנה בכמה שנים טובות, אז לעשות את זה בגאווה. היא זקפה את גבה, הרימה ראש וצעדה בצעד בטוח אל המתחם רחב הידיים והלבן.

היא הסתכלה במערכת השעות.

שיעור ראשון: חקר המפלצות. חדר 25.

"חקר המפלצות?" הרימה גבה לעצמה. "מה זה אמור להביע?"

להגנתה של רוז, היו חמישה בניינים במתחם - כל אחד בעל שלוש קומות, ובכל קומה היו שלושה מסדרונות שבכל אחד מהם שש דלתות. בכל בניין היו ממוספרות הדלתות מההתחלה.

היא תעתה ותעתה במשך חצי שעה, עוברת מדלת לדלת ושואלת שאלות. פעם הפריעה לאישה בלונדינית ששיערות שיבה שזורות בשיערה, שעמדה ולימדה על תרשים ששורטט על הלוח. בפעם אחרת הפריעה לאיש מקסיקני עם קמטי צחוק כמעט בלתי-מורגשים שהחווה על אופנוע בגודל אמיתי, שמנועו רעם כמו הוריקן עוצמתי, וסיפר בדיחות.

לבסוף הגיעה לדלת מעץ כהה, שעליה נרשם באותיות זהב "חדר 25" רוז התנשפה בהקלה. היא פתחה את הדלת בחשש. הכיתה הייתה מלאה בילדים בחולצות סגולות וכתומות שהיו בני ארבע-עשרה בקירוב, ורוז הרגישה די נבוכה לחזור לכיתה ח'.
הדבר הראשון שראתה היה בעל חיים - ליתר דיוק, סוס - שגוף של אדם מבטן ומעלה הודבק עליו. הוא עמד ליד הלוח והסתכל בשעשוע על הכיתה הקטנה. רוז הרימה את ראשה ונתקפה אלם. "אה… אממ… א-אני-"

"רוז מיי. כן, ניקו סיפר לי עלייך." רוז רצתה להזעיף את פרצופה במקצת לזכר שמו של הבחור האפל, אך הייתה נתונה מדי בהלם עמוק. "ברוכה הבאה לכיתתנו. אני כירון," אמר הסוס, "המנהל בפועל של מחנה החצויים."

"למה בפועל?" שאלה.
"סיפור ארוך." הוא צחק, "למה שלא תשבי ליד אַדָלֶייד שמה?" רוז הנהנה ופנתה לכיוון אליו הצביע. היא ראתה היה ילדה יפה. יפה מאוד. היה לה שיער בלונדיני כהה ארוך וחלק, ועיניים כהות וגדולות. ריסיה היו ארוכים והיא לא יכלה להיראות תמימה ויפה יותר.
רוז התיישבה לידה וחייכה אליה חיוך מתוח ועצבני. הילדה חייכה בחזרה, אבל משהו היה עקום בחיוך שלה. משהו מזוייף. טוב, יחס גורר יחס. בכל מקרה, רוז ידעה מהמבט הראשון שעם הילדה הזו לא כדאי לה להתעסק. "אני אדלייד." אמרה, חיוכה המזוייף מתרחב.
"אני רוז."השיבה, והתיישבה - עם כוונה מלאה להתעלם משאר הנוכחים בכיתה ולהתרכז בשיעור.
"אני נורא-" אבל באותו הרגע רוז הוציאה מחברת לימוד, הטיחה אותה בשולחן הכתיבה וקטעה את הילדה.
"אני יכולה לקחת ממך מחברת להשלים את החומר?" אמרה והרגישה מטופשת נורא כשאמרה את זה, ואז הביטה בפרצופה של אדלייד והבינה שקטעה אותה. "סליחה, מה אמרת?"
אדלייד לא נראתה מרוצה, אבל להגנתה, המשיכה עם החיוך. רק עיניה נצצו בברק כועס. "רק רציתי להגיד שאני נורא שמחה לקבל אותך לכיתתנו."
רוז כחכחה בגרונה ולא הביטה בעיניה, "תודה."
כירון נעץ בשתיים מבט, והמשיך. "אז לפני שרוז הגיעה, עסקנו באמפוזות. מי זוכר מה אמרנו עליהן?" רוז לא ראתה אף אחד שהרים את ידו, אבל מסתבר שכן הייתה אחת. "כן, מגי?" רוז הסתובבה והביטה בפניה של ילדה שהתחילה לדבר. שיערה היה גלי, בלונדיני וקצר - הוא נעצר מעט מתחת לקו הלסת  - והקצוות היו צבועים בירוק-טורקיז. עיניה היו כחולות ועמוקות, רוז יכלה להביט בהן לנצח. היא כססה את ציפורניה ועברה לקלף אותם בעזרת ידיה. רגלה תופפה על הרצפה, ומבטה שידר מלחמה. כאילו היא הולכת להיאבק עכשיו באמפוזות, למרות שהיא מפחדת. למרות חזותה חסרת הביטחון, קולה היה יותר מלא מהמצופה עם רעידות קטנות. השילוב ריתק את רוז.

"האמפוזות הן יצורים שמהם התפתחו האגדות על הערפד המודרני."

רוז בהתה בילדה באי-אמון. אפילו לאחר כל החודשים הללו בשבי האמפוזה, היא לא האמינה - לא רצתה להאמין - שהסיפורים היו נכונים.
היא קמצה את אגרופיה. "המקור שלהן היא בת הקטה הנקראת אמפוזה - הן קרויות על שמה. הן שדות שפיתו גברים ולאחר שנרדמו, טרפו אותם." הילדה המשיכה ורוז הרגישה את דמה מבעבע בעורקיה. "אך כמובן, שלפעמים הן נהנות לקחת בשבי אישה ול-"
רוז קמה ממקומה בסערה. הכיסא עף אחורה בכוח אדיר, והשאירה את תלמידי והכיתה המומים. כירון היה קצת פחות מופתע. היא עמדה, אגרופיה נוחתים על השולחן והיא עצמה מתאפקת שלא לפרוץ בצרחות. הו, איזו טעות זו הייתה לבוא לכאן הבוקר! היה עליה ללכת הביתה ולהשיג טיפול פסיכולוגי - או יותר טוב, להתבודד ולשכוח מכל הטירוף הזה.
אולי זה לא מאוחר מדי.
היא יצאה מהכיתה בסערה וטרקה את הדלת מאחוריה. היא רצה שני מטרים במסדרון אך צל שחור שהופיע מולה גרם לה לעצור בפתאומיות. מעוצמת העצירה הפתאומית והרתיעה רוז נפלה. תמיד כשהיא נפלה הדהים אותה איך עולמה התהפך - תרתי משמע - תוך שניות ספורות. למרות הכאב, היא נשארה שוכבת על הרצפה. למרות הרעידות, היא בהתה בחלל האוויר.
"לא את לא." היא שמעה קול מוכר. קול שבאותו רגע שנאה כל כך שהייתה מוכנה להרוג. רוז יצאה מההיפנוזה וקמה, מביטה בניקו די אנג'לו נשען על הקיר על רגל אחת שמלכלכת אותו למעלה כמו מתבגר אדיש ומעצבן. "את לא הולכת לשום מקום," המשיך בדבריו, "את תישארי לכל הפחות עד סוף השיעור השני."
"אני לא יכולה להישאר." קולה רעד. היא שנאה את זה. "אתה יודע טוב מאוד על מה הם מדברים! זה מחזיר אליי זיכרונות ודברים שהייתי מעדיפה לשכוח! אני לא יכולה!"
"את מוותרת לעצמך יותר מדי, מיי." הוא נותר באדישותו. "את יכולה הרבה יותר."
"אל תעמיד פנים שאתה מכיר אותי יותר טוב ממני." סיננה, "ואל תקרא לי ככה."
"אבל זהו שמך." הוא הרים גבה שהזמינה אותה להטיל ספק.

רוז חשקה את שיניה והתקדמה לעברו בכוונה לעקוף אותו.
"את לא הולכת." הוא אמר לה כשכבר עמדה לצידו.
"תראה אותי." היא אמרה מבלי להעיף בו אפילו מבט אחד ומבלי לעצור.

היא לא הספיקה לעשות עוד צעד אחד והרצפה התקרבה אליה במהירות, הוא שלח את רגלו כדי לגרום לה למעוד. למזלה (או שמא לרעתה?) היא נעצרה מילימטרים ספורים לפני שפניה נחתו על הרצפה. פרק ידה היה מוחזק באחיזת ברזל במרחק של פחות מחצי מטר מהרצפה. היא הרגישה כאילו זרועה הולכת להיקרע כשבפתאומיות הוא עזב והיא נחתה על הרצפה אך הפעם לא היה את אפקט סיבוב העולם. רק את אפקט ניקו די אנג'לו.
רוז נאנקה בכאב, שכן, זו הפעם השנייה בה היא נוחתת על הרצפה היום.
"קדימה, מיי." הוא הסתובב והחל ללכת, ונעצר אחרי שני צעדים כשראה שהיא עדיין לא קמה. רוז פלטה קריאת הפתעה כשחשה שתי ידיים חזקות מרימות אותה מהרצפה.
"מה אתה עושה?!" היא צווחה והחלה להיאבק בו.
"שיערתי שאת עדיין חלשה ולא יכולה ללכת." הוא אמר בקול אדיש שהרתיח את דמה.
"אני יכולה ללכת בעצמי, תודה רבה!" אמרה בארסיות, דחפה את עצמה מניקו והתחילה ללכת בהליכה גאה.

אך הוא צדק. רגלה באמת כאבה. ולמרות שניסתה להסתיר את צליעתה, היא הייתה בטוחה שעיניו החודרות רואות הכל.

***

היא התכוונה להישאר עד סוף היום, באמת, אך זה היה נוראי. היא לא ציפתה שיהיה לה כל כך קשה עם החומר, היא לא ציפתה שילדים בני ארבע עשרה יכולים להיות כאלה מרושעים, היא לא ציפתה שהמורה שלה יהיה סוס, והיא בהחלט לא ציפתה שקטין יבוא, ישלוף כנגדה חרב ולבסוף ידקור את עצמו.
"את!" נשמעה צעקה מרוחקת, ונער בן שש עשרה התקרב אל הפינה המרוחקת בה התבודדה. שיערו דמה בצורה מפחידה לחול רטוב והוא היה רזה כשלד. ברכיו הרועדות וקולו הדק גרמו לו להיראות חסר ביטחון לחלוטין.
"אני!" רוז ענתה לו, באותו טון בדיוק.
הוא האדים, אך המשיך בשלו. "א-אל תתחכמי." היא הרימה את גבותיה בשאלה. "באה לבית הספר, מפריעה למהלך הלימודים, מתנשאת מעל תלמידים אחרים-"
"וואו, וואו, וואו, חכה רגע." קטעה אותו. היא לא קמה ממקומה ליד עץ האלון אלא המשיכה להישען עליו בנינוחות.
כל נכחותו צעקה 'לוזר!' אבל עיניו… לא, אי היה אפשר להתווכח עם עיניו. הן היו שונות. היתה בהן עוצמה זהה לזו של גאות לפני צונאמי. עיניו היו ירוקות כמו המים שמקיפים את האלמוגים. היה בהן מין ביטחון משונה כזה, מין מבט חודר שדרש תשובה.

"את פגעת באדלייד." הוא אמר, "ועכשיו-"
"מי?" שאלה.
"ה-" החל לומר כשרוז קטעה אותו שוב.
"אה, הבלונדינית מחקר המפלצות." היא הנהנה כשנזכרה מי זאת.
"א-"
"לא פגעתי בה."

"אז את אומרת שהיא שיקרה לי? שהיא-"

"אה… כן?"

"אני לא מאמין לך! אדלייד אף פעם לא משקרת."

רוז רצתה להרים את גבתה כמו ניקו - בצורה שגורמת לך לרגע להטיל ספק בעצמך. בין שהייתה מצליחה לבין שלא, המחשבה על ניקו לא שימחה אותה במיוחד, ולכן לא עשתה כלום.
"מה היא אמרה לך?" שאלה ועצמה את עיניה לכמה שניות, מרגישה את העייפות אוחזת בה. להתמודד עם בני שש עשרה זה מעייף.

הנער נראה מופתע. "אה, אה, היא א-אמרה ש-שב-בעטת בה! ושהעפת אותה!"
היא חשבה ישר על ההתפרצות שלה מהשיעור. רוז נשפה בעייפות וכמה קצוות שיער ערמוניות עפו למעלה. "למה תמיד אנשים צריכים לנפח דברים שקורים?"

"אז יש בזה גרעין של אמת." אמר, מאושר מהעובדה שפעם אחת יכול היה לנצח - בעיניו לפחות.

רוז נאנחה. "הליידי מוזמנת לבוא ולדבר איתי בעצמה במקום לשלוח אביר כושל שאפילו חרב הוא לא יכול להחזיק כמו שצריך."

היא לא הספיקה למצמץ והוא כבר הסתער לעברה. היא התגלגלה הצידה כשעיניה פעורות בבעתה גמורה.

"מה אתה עושה?!" אמרה בקול רם בזמן שהוא ניסה להוציא את החרב ללא הצלחה מהעץ, ידיו רועדות בחוזקה כמעט כמו ידיה. רוז ניסתה להפגין קור רוח. האמת, היא רצתה לצרוח חזק כל כך עד שראשו יתפוצץ, אבל לא יכלה לאבד את השליטה העצמית שלה.
רוז כבר הייתה בטוחה שהיא הולכת למות בצורה הכי מביכה שאפשר, כשהנער החליק והחרב שהחזיק השאירה לו שסע עמוק ולא נעים במיוחד ברגל. היא קמה על רגליה ובהתה בילד המתפתל על הדשא. זה נגמר מהר מדי. היא לא יכלה לעמוד בזה.
היא פרצה בצחוק גדול ומתגלגל, והחזיקה את בטנה בניסיון לנשום.
"עכשיו זה - קארמה!" פרצה בין התקפי הצחוק. "קארמה, חתיכת-" דיבורה נקטע כשיד קרה הונחה על כתפה.
"שמח שאת משת-" הוא הפסיק לדבר כשראה את מייקל שרוע על הדשא כששלולית דם נקווית מסביבו. "מה קרה פה?" נימתו הקרה חלחלה לתוך עצמותיה והשאירה תחושה קפואה.
"קארמה." אמרה בשקט. נראה שכל השעשוע בה נמוג לחלוטין. ניקו דחף אותה לאחור והתקדם, עיוור כמעט לסביבה, בה ילדים כבר התאספו מסביב לנער המדמם ולחישות הקיפו את רוז. הוא התקדם לעבר הנער ומעגל הסובבים התרחק מעט. הוא כרע לידו והניח את ידו על החתך וידו התמלאה בדם. לא נראה היה שהדם מפריע לו יותר מדי. רוז ראתה שהוא מכיר את הנער, ושאכפת לו ממנו.
"שמישהו יקרא לבני אפולו!" נשמעה צעקה בקהל וכמה ילדים רצו.
"מה קרה פה?" משלא נשמעה כל תשובה הוא קם באחת. "מה קרה?!" צעק ומעגל הסובבים התרחק עוד צעד בבהלה. סדק נפער באדמה חמישה מטרים מאחוריו. רוז הייתה בורחת גם היא, אך היא לא נעה מילימטר. כיוון שכולם הלכו אחורה, רק היא נשארה באמצע. היא זקפה את גבה וצעדה קדימה.

"הוא ניסה להרוג אותי." אמרה בקול הכי שלו שיכלה להפיק. "ניסה זאת מילת המפתח."
"אז דקרת אותו?" קולו היה מלא זעם והיא ראתה כי הוא מנסה לשלוט בעצמו מלפני כל הילדים.
"לא!" היא זנחה את קור הרוח שלה והתקדמה לעברו. "הוא החליק!" היא שמעה נקישת אצבעות אבל התעלמה ממנה. "בחיים לא הייתי-"

"שקר." כולם הפנו את ראשיהם אל הדמות המדוברת. אדלייד יצאה מהקהל. גבה היה זקוף בגאווה מסויימת. עיניה החומות היו עצובות ונחושות. שערה הבהיר היה אסוף בקוקו גבוה, מה שרק הדגיש את החבורה הגדולה שהתנוססה על מצחה. כמו כן, המכנסיים הקצרים חשפו את מגוון הכחולים שעל רגליה.

"היא דקרה אותו. אני ראיתי."

"לא נגעתי בו!" צרחה בתסכול.  
"כמו שלא נגעת בי?" היא הרימה את גבותיה ואז עיוותה את פניה בכאב. רוז פערה את פיה.
"אדלייד," נשמע קול שקט מלמטה, "את בסדר?"

היא חייכה חיוך עצוב. "זה בסדר, מייקל, אני בסדר."

רוז הסתובבה בבעתה אל ניקו, שמבטו היה מסוכן כל כך שפחדה כי האדמה הולכת להיפתח ולבלוע אותה. "אני נשבעת שלא-"
"שִתקי." הוא אמר והביט שוב במעגל הסובבים. "מי פה ראה את רוז פוגעת במייקל?" נשמעה עוד נקישת אצבעות, אך רוז לא שמעה דבר מלבד פעימות ליבה ששאגו באוזניה.
יד הססנית עלתה. אחת אחריה, ועוד אחת ועוד אחת. לא עברה דקה וכמעט כל הידיים היו מורמות.
ניקו בחן את הזרועות המורמות ואז שוב את רוז. "זה מספיק לי." הוא אמר וסובב אליה את גבו.
"ניקו, אני נשבעת ש-"

"את לא תקראי לי בשמי הפרטי." קולו החד חתך את נשימתה.

"אז איך אתה רוצה שאקרא לך?" היא רצתה לתלוש את שערותיה מרב תסכול. "המורה?"

"רק תעבדי על יראת הכבוד שלך."

"דִיאָבוֹלוֹ." אמרה, עם מבטא או בלעדיו, המשמעות הייתה ברורה. ניקו הביט בה בחצי עין. שנייה הספיקה לו בשביל לראות את הענפים הקוצניים שהשתלשלו מקיר הבניין מאחוריה.
"אני רוצה שתלכי מפה." אמר ושב להביט במייקל, אך מחשבות עפו בראשו. בת דמטר? לא, לא ייתכן.
ניקו מעולם לא החשיב את עצמו למלאך, אך שטן נראה לו מוגזם מדי.
מי את, רוז מיי?

הפרק הקודם		הפרק הבא