לאהוב מחדש

טוב, החלטתי לא לגרום לכן/ם לחכות עוד, למרות שפרסמתי את הפרק בבלוג רק לפני יומיים. תהנו.

גשם. טיפה ועוד טיפה, ועוד אחת, ועוד המון. צונחות מהשמים על הרחובות היריקים של לונדון. על הכבישים, המכוניות, העצים. עליו. הבזק של ברק מאיר את הרחוב השומם. רעם חזק מטלטל את השמיים כשניה אחר כך. הוא עומד באמצע הכביש, ללא מטריה או מעיל. נותן לגשם להרטיב את כולו. לשטוף אותו, לנקות אותו עד היסוד. יש משהו חמים בגשם הזה. 
הוא פורש ידיים ומסתובב לאט לאט. מטה את ראשו אחורנית, נותן לגשם לשטוף את פניו. הוא פוקח עיניים ומביט הישר לשמים. ההרגשה היא שמישהו לקח שתי פיסות מהשמים ושם לו אותן בעיניים. הוא מפסיק להסתובב ומוריד את הראש. הוא עוצם עיניים שוב. פתאום הוא לא בטוח למה הגיע דווקא לכאן. אחרי שסוף סוף השתחרר, הוא חייב לחזור לכלא? התשובה היא כן. הוא יודע שכן. לברוח זאת אף פעם לא התשובה, אלה המילים שלו. הוא ברח מכלא אחד, את השני הוא צריך לפרוץ. הוא צריך להתגבר, להשלים. אם ימשיך להיות שבוי בזיכרונותיו שלו יהיה חלש. אם יתמודד, יהפוך לחזק. פניה עולים במחשבתו, בעלי הבעה רצינית ודרוכה, אבל עם חיוך בעיניים. 
"זה כבר קרה, נכון?" הוא זוכר אותה שואלת. את עצמו מהנהן. "אז אתה לא יכול לשנות את זה, נכון?" עיניה ננעצות בו בעוצמה והוא מהנהן שוב, כי היא כמובן צודקת. "אז תשלים עם זה כבר. תפסיק להתעקש. זה היה, ונגמר." הוא חוזר על המילים שלה בראשו. היה ונגמר. תשלים עם זה. תתמודד. רגליו נושאות אותו מעצמן לפתח הבית. הוא פותח את הדלת, עדיין בעיניים עצומות, כמי שפותח את תבת פנדורה. התקווה נשארה בפנים, הוא מזכיר לעצמו. וסוגר את הדלת אחריו.
"הם לא יכולים לפגוע בך יותר." והוא מתפרק. נופל על הרצפה המאובקת בבית שהיה הכלא שלו במשך יותר משתים עשרה שנים. לכוד באפלה פנימית.
"הם כן." הוא לוחש לקירות בקול שבור. "הם לקחו אותך." 

זיכרון מתחיל למלא אותו. הוא נאבק, חושש מהסיוט החדש. הזיכרון מנצח, והוא מגלה, בהפתעה רבה, שהפעם זה לא סיוט. חברו הטוב עומד מולו. על פניו יש הבעה כזאת של יגון וכאב שאי אפשר לתאר במילים. "הם אינם," הוא לוחש בקול שמתאים למישהו מבוגר בהרבה מגילו. "אינם." היגון השקט גרוע בהרבה מהזעקה על חוסר הצדק בעולם.
החברה שלו עומדת לידו. גם פניה מביעים כאב וצער, אבל לא יגון. היא בחורה אופטימית. "תזכור." היא אומרת. "הם עדיין איתך, שומרים עליך ומלווים אותך. מלמעלה." היא מסתובבת, מפנה את העיניים הירוקות - ירוקות שלה אליו. "היא לא עזבה אותך." היא לוחשת, ונשמע שהיא מתכוונת גם ל-'היא לא עזבה אותי.' "היא כאן." היא אומרת ומניחה את ידה בדיוק על הלב שלו.

זכרונות נוספים ממלאים אותו. הוא לא נאבק. היא איתי, הוא אומר לעצמו שוב ושוב, ושוב. שומרת עלי. 
הקסם מתפרץ ממנו בבת אחת, טהור ואמיתי. פראי. עוטף אותו, מגן עליו. הבזק אור לבן מאיר את הכל הבית. כמו ברק, רק נובע ממנו. הוא מרגיש חזק יותר, אבל גם מרוקן לגמרי. הוא מדמיין שהוא מחזיק בידיים את שני חצאי האישיות שלו, ומצמיד אותם אחד לשני. הם יוצרים לב. הלב שלו. זה הוא, ככה היא אהבה אותו, והוא לא יכול לשנות את זה.
האור הלבן והמסנוור שבקע ממנו נמוג לאיטו. הוא קם, עדיין בעיניים עצומות, וצועד לכיוון דיוקנה של אימו. הם מתו, כל הסיוטים שלו, הוא לא צריך לגרור אותם איתו. הם לא נמצאים אצלו בלב. רק בראש. ועכשיו הוא אומר שלום ולא להתראות. והפעם באמת.

הוא לא רואה את ציפור הסיס הקטנה, הרטובה מהגשם, שעומדת על מעקה המדרגות ומביטה בו מלמעלה.

"אני לא מפחד ממך." סיריוס בלק פוקח עיניים ומישיר מבט לעיניה של אימו שבדיוקן.

הממ, כן, יצא קצר. ת"בים? (זה לא עולה כסף...)

הפרק הקודם		הפרק הבא