חשיבה קוסמת

מצטערת שעבר המון זמן מאז העדכון האחרון. תקבלו שתי פרקים.

"איזה שפה נראה לך שמדברים שם? אנחנו נהיה הבריטיים היחידים." שאלה רוז את סקורפיו כשהם ירדו מהאונייה, ששמשה להם טרמפ מהיר. אונייה שעוברת מימים- לימים. הם ירדו בים התיכון, במפרץ אגינה. משם הם ייסעו במרכבות, עד לאתונה.

"אנגלית זה שפה בינלאומית. אם שולחים לשם מתמודדים, יש כנראה תנאי שהם ידעו אנגלית. או.. תראי, לא ידברו שם בשתי שפות, וכל אחד ששולחים צריך לדעת איזו שפה אחת וכנראה לפי זה בחרו את המתמודדים. לא? את יודעת עוד שפה?"

"צרפתית."

"מצוין. אני יודע גם צרפתית, אנגלית וספרדית."

"ספרדית? היי, נראה לי שאני רואה את הכרכרות!"

"רוצה שאני אלמד אותך? אה, אין לך זמן בשלושת החודשים הקרובים. בסדר, נוותר על הרעיון."

לא היה להם שום ספק שהכרכרות האלו הם שלהם. היה עליהן שלט גדול "חשיבה קוסמת, אנגליה."

"שלום, אתם מחשיבה קוסמת? אתם מדברים אנגלית?" אמר סקורפיו.

"כן, לשתיים השאלות. אבל במקום משכנכם מדברים אנגלית טוב יותר מאנחנו." ענה האחראי על הכרכרות, במבטא יווני מובהק.

"אנחנו מקווים." ענה סקורפיו. "אפשר לעלות?"

"או, כן. עלו והתיישבו."

הם התמקמו. הכרכרה הייתה נוחה מאוד, בניגוד למראה הנוקשה. האחראי, שהזיז את הכרכרות, דיבר ללא הפסקה.

"נמל זה הוא רק קוסמים. בלי מוגלים. נראה לי גם לכם יש כזה- רק קוסמים, ממנו רכבות לבית ספר שלכם- הורגווטס. זה פעם ראשונה באים מבית ספר שלכם, וכול הנהלה שלנו מחכה לכם. אומרים, 'לא ראינו אנגלי ילדים כאן, רוצים לראות הם חכמים הם לא.' הוסיפו עוד מדינות שלוש השנה-  אתיופיה, ישראל ופולין. זה נהיה עשרים ואחד מדינות. בשנה עברה היינו שבע- עשרה מדינות, וארצות הברית זכו. בריטניה שלכם החליטה היא לא משתתפת, אבל השנה הזאתי השר קסמים שלכם החליט שכן."

"הוא מדבר אנגלית שוטפת." לחש סקורפיו לרוז. "שוטף אותנו."

הם צחקו ביחד.

"ברוכים הבאים לחשיבה קוסמת, תחרות חשיבה לנוער קסום מכל העולם!"

מחיאות הכפיים היו רועמות, בהחלט. עשרים ואחת מדינות- כפול שתי נערים מכל מדינה- פלוס עובדי תחזוקה של המקום, המנהלים, ועוד ועוד.

רוז הספיקה להתיידד עם האמריקאית, השבדי, האוסטרלי והפולנית. כולם דברו אנגלית ברמה של שפת אם, אבל אף אחד מהם לא הצליח ממש להסוות את מוצאו. סקורפיו דיבר רק עם רוז, עם האמריקאי שלא היה כזה תלתלים ופטפוטים כמו בת זוגו, אלא יותר מיושב ורציני, וטיפונת ממש עם הישראלי, קטנצ'יק בן שש- עשרה.

"איזה מין שם זה, יהודה?"

אתה יכול לומר את זה ג'ודה. יהיה לך יותר קל." אמר לו יהודה בצחוק. "ואיזה שם זה סקורפיו? יותר מתאים לרומאים הקדמונים."

"איפה זה ישראל?"

"באסיה. ליד ירדן, מצריים, סוריה..."

"אתם מדינה ערבית?"

"להיפך! עלינו הערבים כל הזמן יורדים. בשבילם אנחנו שטיח. היו לנו המון מלחמות. אתה מהוגוורטס, נכון? רציתי לבוא ללמוד אצלכם, אבל בסוף גילינו שיש בית ספר לקוסמים במדינה. בית ספר קטנטן, אבל בית ספר. שם אני ויסמין הכרנו."

"מי זאת יסמין?"

"היא החומה הזאת שם. אתה רואה? אני והיא ידידים ממש קרובים. היא די שקטה, אבל חכמה כמו... כמו איינשטיין. לא אריק, אלברט איינשטיין. זאת שבאה איתך, היא גם ידידה שלך? אתם מדברים כמו סוג ידידים. היו קטעים שחשבתי שתתחבקו, אבל אתם נמנעתם מכל מגע  פיזי. הייתי חושב שאתם חרדים, ששומרים נגיעה, אבל אתה גלוי ראש, והיא הייתה לבושה בטי-שירט. אז אתם ידידים?"

בשלב זה של השיחה סקורפיו התחמק בתואנה כלשהי.

"אני מתרגשת." אמרה רוז לידו. "אני לא מעזה לחלום על מקום ראשון."

"תירגעי. יש כאן אנשים שמחזיקים מעצמם יותר מדי. שמעת פעם על ישראל?"

"כן. שלחו מישראל? במחילה, הם שלחו גם מסילנד?"

"מה זה סילנד?"

"ארץ נידחת. לא בהשוואה לישראל, אבל קטנה ורחוקה כמוה. ישראל לפחות מעורה בין הארצות."

"טוב. הישראלי משוויץ בבת זוג שלו כמו לא יודע מה. הוא בטוח שהיא חכמה כמו איינשטיין. הוא לא מוצא חן בעיני."

"אויש, נו. לדעתי זה להיפך, אבל בוא נהיה בשקט."

הם נפנו חזרה למנהל היוזמה, יווני אמיתי.

"ברוכים הבאים, ברוכים הבאים, אנחנו שמחים לארח אתכם כאן, בארצנו. מדינותיכם עומדות מאחוריכם!"

רוז סובבה לשנייה את ראשה. סקורפיו תקע בה מרפק בצלעות. היא צחקקה.

"הייתי בטוחה שתהיה שם את כל אנגליה!" היא לחשה.

"וישראל, שבדיה, אמריקה, יוון, כל עשרים ואחת הארצות?" הוא לחש חזרה.

"חשיבה קוסמת היא תחרות שנוסדה לפני כעשור, במטרה לפתח את המוטיבציה של הנערים לגדול ולהיות קוסמים חכמים. התחרות התחילה מעשרה מדינות. אנו שמחים להראות לכם את הנציגים החדשים מהמדינות החדשות! אליה בונזו ורודלי גטזר, מאתיופיה!"

מחיאות כפיים נשמעו שוב.

"סאלי טופאדה ווולטר אלטשו מפולין! רוז וויזלי וסקורפיו מאלפוי, מאנגליה! ויהודה פולק ויסמין כהן, מישראל!"

רוז הצליחה לראות את יהודה ויסמין, מהסיבה הפשוטה שיהודה נופף כשקראו את שמו. הבחורונת הצעירה שעמדה לידו לא נראתה יותר מבת שש-עשרה. היא רק חייכה כשקראו את שמה. מעניין איך הם נהיו חברים טובים, בשעה שהם נראים טיפוסים שונים לגמרי.

"מטרת התחרות הנוספת היא גם להתיידד עם קוסמים מארצות אחרות. שמחתי לראות, אגב, שברבע השעה ששהיתם כאן כולכם, ראיתי שאתם מדברים לא רק עם בני הזוג שלכם. ומהסיבה הזאת שמנו אתכם ארבעה או ששה בחדר." הוא הוציא חתיכת קלף מכיסו. "איטליה, דנמרק, בולגריה- חדר מספר אחד. החדר הגדול מכולם שיועד לשלוש מדינות!" הנציגים עזבו עם מזוודותיהם. האיטלקית נראית מרוצה. כנראה היא הספיקה כבר ליצור קשרים עם אחד מאלו. "מצריים, רוסיה- חדר מספר שתיים. צרפת, ספרד- חדר מספר שלוש. סין, הולנד- חדר מספר ארבע. אמריקה, יוון- חדר מספר חמש. אנגליה, ישראל- חדר מספר שש..."

"היי!" צעק יהודה. הם התקדמו לעברו, נגררים עם מזוודותיהם.

"חכה שנייה, יהודה. אנחנו עדיין לא מכירים את יסמין. נעים מאוד, סקורפיו מאלפוי." הוא הושיט ליסמין יד ללחיצה.

"נעים גם לי, יסמין כהן." היא לחצה את ידו ופנתה לרוז.

"רוז וויזלי." אמרה רוז ולחצה את ידה.

"נו, יאללה. קדימה, נזוז."

הפרק הקודם		הפרק הבא