שלנו היא היציבות

חורבות גרניט

המילים היו שחוקות, אך עדיין ברורות מספיק בשביל שהיא תוכל לקרוא אותן.

"שלנו היא ה-יצי-בות..." היא מלמלה באנגלית מעט נוקשה, מורידה את עיניה מהסמל שעל הקיר ומביטה סביב. "...רואים."

הכל מסביבה היה חורבות. ולא רק חורבות המבנה עצמו, שהשנים וחוסר התחזוקה גרמו לו להתפורר כמו איש זקן, אלא גם חורבות הקסם, שנחלש כל-כך שהיא יכלה להתעתק ישר אל תוך הטירה ההרוסה. הקסם היחיד שהרטיט את האוויר נבע מאבני הגרניט. אפילו אחרי כל השנים שעברו, האנרגיה הקסומה עדיין הייתה חזקה, ובלי תחזוקה אנושית הייתה גולמית וכבדה.

לא פלא שרבים לא העזו לבקר בחורבות הגרניט. נדמה היה כאילו שושלת סלווין הגנה על טירתה אפילו לאחר חורבנה.

לה כמובן לא היה ממה לפחד, היא הזכירה לעצמה בעודה משחקת עם התליון על צווארה, שהכביד בצורה דומה לאבנים אך כמעט ולא הורגש כתוצאה מהשנים המרובות בהן היא ענדה אותו. בניגוד לכל הזיופים הזולים שהיו כה נפוצים, ה'S' שנחרטה על שלה הייתה אוטנטית, מסמלת בדיוק את מה שהייתה אמורה לסמל. סלווין. ואמנם 'סלווין' לא הופיע בשמה המלא, אך דם הסלוונים זרם בתוך קטרינה וורגובה, והטירה הכירה בכך.

היא לא יכלה לדמיין את הפאר וההדר של טירת הגרניט כשהיא עוד עמדה. החורבות היו מאסיביות בעצמן, אך באדירותו המבנה היה ככל הנראה יפהפה. היא עצמה מעולם לא ראתה את הטירה, ואימה לא אהבה לדבר על מה שסבתא סיפרה לה, לכן לא נותר לקטרינה דבר מלבד לדמיין. והיא הייתה בטוחה שהדמיון המעיט בערכו האמיתי של האוצר של בית סלווין.

זה היה עצוב ואירוני, מה שקרה לסלווינים. רצף של אסונות לא קשורים אחד לשני הצליחו להרוס שושלת שלמה שהחזיקה אלף שנים. הנורא מהם היה הרצח של סבה וסבתה על-ידי גרינדלוולד. אימה מעולם לא השתקמה מכך עד הסוף.

אוונג'לינה וורגובה סירבה בתוקף לדבר על הוריה, או על בית סלווין. בשבילה הוא היה הסיבה לכך שגרינדלוולד רצח את ההורים שלה (אפילו שקטרינה לא הבינה כיצד אפשר לחשוב כך. הדבר לא היה הגיוני בעליל), והיא התנגדה בכל כוחה לכך שבתה תחקור את המורשת שלה. אך קטרינה מאז ומעולם הייתה סקרנית. היא למדה על ההיסטוריה של הבית דרך כל מקור עליו הניחה את ידיה, ולבסוף נוצרה בפניה תמונה ברורה על הבית ועל מה שקרה לו.

הסלווינים התיימרו להיות היציבים ביותר מכל עשרים ושמונה המשפחות הטהורות של בריטניה. אך הם היו מחוקים מעל-פני האדמה, ובתים כמו בלאק ומאלפוי, שמעליהם הסלווינים התנשאו, עדיין נשארו, והיו חזקים כתמיד. היה מעט טיפשי מצידם להכריז על עצמם בתור היציבים ביותר, שכן יציבות הינה מונח שתלוי במשתנים רבים, לא רק ברציונליים כמו מעשים אלא גם בכאלה כמו זמן ומזל, שלבני האדם לא הייתה שליטה עליהם. 

למרות הכל, אי אפשר היה שלא להעריך את העוצמה של הבית הזה. בני דודה הרחוקים – כריסטופר ואלטון אייברי – תמיד התנגדו בתוקף לקשר הדם שלהם לבית סלווין, כמו כל ביתם. הם טענו כי הם היו חלשים ובגלל זה הם נפלו, אך סביר להניח כי הם מעולם לא ביקרו בחורבות, ולכן דיברו כך. המקום לא היה יכול להיקרא 'חלש', והאנשים אשר בנו אותו לא יכלו להיקרא 'חלשים' גם כן. עד לפני ביקורה במה שנותר מטירת הגרניט, קטרינה לא ידעה מה לחשוב על מה שהם אומרים. אך כעת, היא פשוט לא יכלה להסכים עם מילותיהם של בני דודה (ושל מחצית מהמשפחות טהורות הדם). 'חלש' היה התואר האחרון שעלה בדעתה.

קטרינה המשיכה להתהלך בין חורבות המסדרונות הארוכים, הסדקים והחורים בקירות חושפים את השדות מחוץ לטירה. נשמתה התעתקה ממנה, וגופה עקב אחריה, מעביר את עצמו בהנפת שרביט אל מרכז הגנים. 

ללא טיפוח, הם תפסו גוון פראי וגולמי, והכחול בלע אותה בים עליי כותרת. היא מעולה לא ראתה ורדים כה יפהפיים, ובאותו הרגע היא חשבה לעצמה שאם אי פעם תיוולד לה בת היא תיקרא לה על שם הפרחים האלה, שללא ספק לעולם לא ייצאו מזכרונה. הריח שהם הדיפו היה עדין ונשי, כמו ששום בושם בעולם לא הריח. והצבע הכחול היה בדיוק כמו השמיים ביום קיצי ומחוסר עננים. הורדים האלה ללא ספק היו ספוגים באנרגיה הקסומה שנדפה מאבני הטירה, וקטרינה חשבה לעצמה כי הם יכלו להיות מרכיבים טובים לשיקויים. היא סימנה במוחה לחקור אותם בעתיד הקרוב.

לאחר מכן היא הרימה את עיניה, והופתעה לגלות כי חורבות הגרניט נראו אפילו איתנים יותר מכאן. היא ראתה כעת את גודל הטירה כולה, ופעם נוספת התפלאה כיצד יכלו אנשים להאשים את בית סלווין בחולשה. המקום, שהיה שייך למשפחה אחת בלבד, היה יותר גדול מטירת בית-הספר בו היא למדה. 

היה עצוב שהמוחות הדגולים שבנו טירה שכזו נפלו בכזו קלות.

נאנחת, קטרינה הניחה כי היא הייתה צריכה ללכת – זה היה המקום הראשון בו היא ביקרה מיד עם הגעתה לבריטניה, וכריסטופר בטח חיכה לה בתחנת מפתחות המעבר הבינלאומיים. אך היא רצתה לבקר במשכנם של אבותיה הקדמונים לפני הכל, והיא ידעה שכריסטופר לא יהיה מרוצה מהרעיון. בכל מקרה, קטרינה הייתה שמחה שהיא ביקרה בטירת הגרניט. אם כי מעט עצובה שיופי כזה הלך ונעלם.

ולפני שהיא הסתובבה על עקביה והתעתקה, מחשבה נוספת עברה בראשה.

כנראה שהיציבות לא הייתה באמת שלהם.

*

זהו הפרק הרביעי והאחרון בסדרה. ייאי!

הוא מהווה מעין אפילוג, ומספר את מה שכבר אמרתי בחלק הקודם, אודות מה שקרה לאחר שבית סלווין התפרק לחלוטין.

טירת הגרניט הפכה לחורבות, והשם של בית סלווין תפס מעין פן אירוני. ולמרות מה שרבים מהמשפחות טהורות הדם אמרו - שבית סלווין היה חלש ולכן הוא נפל - רבים התיימרו להיות צאצאים לבית זה. אך לבית סלווין היו רק שלושה צאצאים אמיתיים - אלטון וכריסטופר אייברי, שניסו להתכחש ככל שיכלו לקשר זה, וקטרינה וורגובה, הבת הממזרה של אוונג'לינה וורגובה והדמות שמנקודת מבטה מסופר הקטע.

קטרינה לא גדלה על סיפורים על בית סלווין כי אימה לא דיברה עליו כלל, מעולם לא משתקמת מהטראומה שחוותה בתור ילדה קטנה כשהוריה נהרגו (כל קשר לאימה עדיין הכאיב לה), וקטרינה למדה על המורשת שלה ממקרים חיצוניים בלבד. הסקרנות שלה גרמה לה לבקר בטירת הגרניט בנסיון להבין קצת יותר את מה שעליו היא קראה.

קטרינה לא הגיעה לבריטניה בשביל לבקר בחורבות הגרניט, אלא בשביל לעבוד בתור רוקחת שיקויים (משפחתה מצד אייברי הייתה מעצמת שיקויים). אך היא חשבה שחשוב יהיה לבקר במקום בו אבותיה הקדמונים חיו.

החלק הזה לא ממש מספק פרטים חדשים (אולי לגבי קטרינה, אך לא יותר מכך), מאחר ושום דבר לא קרה לבית סלווין מאז חורבנו. כמו החורבות, בית סלווין שקע בנצח מחוסר זמן, ללא אף אחד הנושא את שמו שימשיך את המורשת. במובן מסוים, עם החורבן הם אימצו סוג אחר של יציבות, וככה שמרו על השם של ביתם.

תודה רבה לכל מי שקרא, נרשם, דירג והגיב! אני מעריכה מאוד את התמיכה שלכם, ומקווה שנהנתם לקרוא על בית סלווין. אם מישהו רוצה להשתמש במידע שמוצג פה, הוא מוזמן. המטרה הייתה להרחיב את העולם של הארי פוטר, ואני מקווה שהצלחתי לעשות את זה :)

הפרק הקודם