היי, אתה!

-לילי-

אני מתחילה לפחד בגלל טדי. הוא כל הזמן מסתובב עם הילד הזה, תומאס.
המת שאני גם דואגת קצת בגלל תומאס. הוא מוזר. משום מה אני כל הזמן מסתכלת עליו - ואני לא היחידה, כל הוגוורטס שם לב עליו במיוחד! ואני אפילו לא יודעת למה. הוא לא יפה - יש לו שער חום חלק וקצוץ כזה ועיניים חומות כהות, והוא לא רזה או שמן, לא גבוה או נמוך, והעור שלו די שחום. בקיצור - הוא לא יפה במיוחד. הוא גם לא ממש חכם בהשוואה לבית רייבנקלו. והוא לא מוכשר בשום דבר או מיוחד. אבל משום מה הוא... בולט מעל כולם.
אבל זה לא אמור לעניין אותי, נכון? הוא לא חבר שלי. אבל הוא חבר של טדי. וטדי חבר שלי.
אבל נחזור לזה שאני מפחדת בגלל טדי.
מאז הריב שלהם באולם האוכל והפציעה המשונה של תומאס טדי רק דבוק עליו יותר. הוא לא זז מהמיטה שלו שלושה ימים רצוף! רק לארוחות בוקר הוא בא לכמה דקות.
וכשתומאס התעורר פתאום הוא היה כזה "אני חרא של חבר. הכל באשמתי." כל הזמן וכבר לא רואים אותו אפילו בארוחות בוקר כי עוד לא שחררו את תומאס מהמרפאה והוא החליט להיות לידו כל הזמן. אבל כל הזמן.
אני רצינית, הוא אפילו ישן במרפאה!
בקיצור - אני מתחילה לפחד בגלל טדי. נכון שאני באה כל יום לביקור במרפאה, ולפעמים אפילו פעמיים, אבל טדי מרוחק כזה וכל הזמן מדבר עם תומאס או מתסכל עליו ישן.
והעיניים שלו משנות צבעים כל הזמן! העיניים שלו משנות צבעים רק כשהוא מפחד או מודאג. אבל ממש מודאג!
אני יושבת במרפאה ומנסה להחליט מה לעשות כשטדי מבקש ממני ללכת.
אני ישר שואלת למה והוא אומר לי רק "את יודעת למה" קצר.
אבל אני יודעת למה, טדי רוצה לדבר איתו על "הבעיה שלו" - זאת שבגללה כל הזמן מסתכלים עליו וחושבים עליו.
אני יוצאת מהמרפאה טרודה ומפתירה לטדי רק "תיזהר" קטן. טדי מהנהן, מבין על מה אני מדברת.

-טדי-

"טום..." אני מתחיל את השיחה שדחיתי כבר יומיים "תראה... אני... אני יודע שמה שאני הולך לומר עכשיו הוא מה שגרם לכל הבלאגן והפציעה שלך, אבל..."
הוא מבין, אני רואה את זה לפי המבט שהזועם שלו, אני לא מספיק להמשיך לפני שהוא קוטע אותי "אני לא רוצה לדבר על זה. אף פעם. לעולם."
אני בולע רוק וממשיך "אני לא רוצה לריב איתך או להרגיז אותך. אבל זה עובר כל גבול! כמעט סיפרתי למנהלת לפני שהחלטתי שאני רוצה שתישאר חי!" המנהלת מקגונגל מאוד קשוחה, ויש סכנה שהיא תהרוג אותי ואת טום מרוב שאלות ונזיפות על שלא סיפרנו קודם.
"טדי. זאת הבעיה שלי ו..."
"זאת כבר לא הבעיה שלך. זאת הבעיה גם שלי. אני חבר שלך, לא? תספר למישהו! יודע מה? אל תספר למקונגל, או פילטיק, תספר ל... לא וידע, למדריך או משהו. או לאיזה תלמיד, אולי לדיוויד? הוא כל הזמן מתלונן שאתה קם בלילה!"
"לא רוצה! על תתערב בבעיות שלי!" הוא נראה כאילו תכף יהרוג אותי.
"יודע מה? בסדר! תתמודד לבד!" נמאס לי לגמרי מהבעיות שלו, אני מנסה לעזור לו והוא רק כועס עלי! אם כל-כך בא לו, שיסבול לבד!
אני יוצא מהחדר בהפגנתיות ומשאיר אותו לבד. מתפלל שכל הפרופסורים וכל הילדים יסתכלו עליו במיוחד ויקראו לו כל הזמן "היי, אתה!" רק בשביל שיסבול.
ליד הדלת אני מסתובב לתוך החדר ורק אומר "היי, אתה!" לגופו השרוע במיטה. מתפלל שיסבול.

-תומאס-

יופי. בזה הרגה איבדתי את החבר הכי טוב שלי. והיחיד. נראה לי שמצאתי את הכישרון שלי - לעשות את הדבר הלא נכון.
אבל מצד שני - מגיע לו. מי צריך חבר שיודע שאתה סובל ועדיין נוגע בנקודות הרגישות שוב ושוב?
מצד שני. הוא היה החבר האמיתי היחיד שלי.
אבל הוא ידע שרע לי ועדיין ניסה לגרום לי להעביר את זה הלאה, שכולם ידעו.
אבל...
שקט! לא רוצה לריב עם עצמי! זה מה שחסר לי, לריב עם עצמי, אני מאבד לגמרי את השפיות.
ואולי אף פעם לא הייתי שפוי? אולי זה חלק מהבעיה שלי, לגרום לי לאבד את השפיות?

נראה לי שאני לא מתאים לבית רייבנקלו, הראש שלי כואב אחרי חמש דקות חשיבה.
מצד שני, אני תומאס סמית', הילד הכי מוזר בעולם, מותר לי לקבל כאס ראש מדי פעם כשאני חושב ו...
די! עכשיו באמת כואב לי הראש. כואב לי הראש מרוב הטימטום שלי. ושל טדי. ושל כל העולם ושל... לא יודע כבר מי!
יודעים מה? נמאס לי. המוח שלי כואב. וטדי מרגיז אותי. וכל העולם הזה זבל. שילכו וישרפו ויחנקו וימותו אמן!

הפרק הקודם