הנשף

"אמא, אבא, תירגעו," אומר להם הוגו. "הכל בסדר."

"מה קרה, הוגו?" שואלת אמא.

אני מסתכלת על מאלפוי. שרלוט חזרה, מתיישבת לצידו. בא להקיא רק מהאופן שהיא מסתכלת עליו.

"צ'אנג קרא לך 'בוצדמית', אמא." אומר הוגו. אמא נראית על סף בכי. היא קמה, לוקחת אותי בידי יוצאת איתי אל מחוץ למרפאה.

"רוזי, איפה ג'יימס ואלבוס?"

"אהה, אצל מק'גונגל, אני מניחה. או בשיעור. למה?"

"תקראי לצ'אנג הזה. ולאמא שלו. עכשיו. "

במסדרון מופיעה אישה בעלת שיער שחור וקצר, עיניים צרות ושחורות.

"אין צורך, הרמיוני. " היא אומרת. זו בטח אמא שלו, צ'ו. "אני פה. "

"וגם אנחנו. " לצידה מופיעים אמא ואבא של סקורפיוס, שאותם אני מכירה היטב מסיפוריו של אבא. דראקו ואסטוריה מאלפוי.

הם מתקדמים לכיוון המרפאה. אנחנו נכנסים איתה.

"סקורפי, " אומרת אסטוריה ומקתדמת לכיוון בנה. היא שולחת מבט חביב אבל כל כך מזויף אל שרלוט.

"אמא, הירגעי, הכל בסדר, " הוא אומר, מנסה לעודדה. אמא מתווכחת עם צ'ו, בשלב מסוים הצעקות מפסיקות. מאלפוי ממשיך להסתכל עליי, ואפילו שאני מנסה להסיט את מבטי אני לא מצליחה.

"רוזי, הכל בסדר?" שואלת אמא בחיוך רחב.

"כן," אני אומרת באי ריכוז.

"טוב, אז רק שתדעי שהעולם עומד להתרסק עוד רגע ואבא הולך למות. "

"מה?" אני שואלת, רגועה. אני בקושי שומעת אותה. בוהה בי ואני בו. אמא דוחפת אותי לצד.

"רוז."

"מה, אמא?" אני שואלת באי סבלנות. מאלפוי מוקף בשרלוט, באביו ובאימו.

"אני נראית כאילו את רוצה להחטיף לג'ינג'ית ששם, "

"היא אפילו לא ג'ינג'ית אמיתית!" אני לוחשת.

"ואת בטוחה שזה לא קשור למאלפוי?"

"בטוחה. איכס, למה שזה יהיה לזה קשר לעקרב?"

פרופסור מק'גונגל מתקדמת לכיוון הוגו ואבא.

"וויזלי, טוב לראות אותך. " אומרת הפרופסור לאבא. הוא מחייך בבישנות.

"גם אותך, פרופסור. " ובולע את רוקו.

"הורים של ורוז, בואו איתי. " אומרת. היא בטח מתכוונת לכל ההורים ואליי. "אה, ומדאם פומפרי? – כמישהו ירגיש טוב יותר, תישלחי אותו למשרדי. "

מדאם פומפרי מהנהנת. אנחנו הולכים למשרד של מק'גונגל.

"אוי, רון, כמה זמן לא הייתי פה, " אומרת אמא. הם מחזיקים ידיים. זה בטח מזכיר להם את הימים שלהם בהוגוורטס או משהו.

אהבה זה דבר ממש לא צפוי. ומגעיל כמו שרלוט ומאלפוי. צ'ו והוריו של סקורפיוס הולכים לצד פרופסור מק'גונגל ומדברים איתה. אני, אמא ואבא הולכים לבד, מאחוריהם.

"אני זוכרת כאילו שזה קרה אתמול, שרבנו על העכבר הדפוק שלך, רון, "

"סקאברס לא היה דפוק, הוא פשוט היה... "

"אה, מרגל של וולדמורט, כן, שכחתי... " מחייכת אמא. שניהם צוחקים.

"וקרוקשנקס? הוא היה המגרגר הכי מעצבן בעולם, "

"נו, רון, פשוט תודה שאני צדקתי ואתה טעית! היית בן השלוש – עשרה הכי עצבני בעולם!"

"לא, ואת עם החתול שלך, " מתלונן אבא. מזל שההורים האחרים לא שומעים אותנו.

"לקרוקשנקס היה מוח לפחות!"

"אה, זה מוח? בשנה השלישית הוא 'עזר' לנו להיכנס לצריף המצווח!"

"ואתה נפצעת ברגל, את זה אני זוכרת," אומרת אמא. אבא מהנהן.

"כן, כן. ואז שאלת אותי אם זה כואב – "

"ואז השלמנו."

כמו תמיד, כמובן. הם רבים, צוחקים על העבר, ומשלימים.

אנחנו מגיעים למשרד.

"כפי שאתם מבינים, קרתה תקרית מאוד חמורה. ומעניין אותי דווקא איך זה התחיל. "

"טוב, דבר ראשון: צ'אנג התחיל לקרוא לי דלעת, " אני אומרת. "ולאמא שלי הוא קרא...                              בוצדמית. "

 אבא לוחש לה משהו. היא מחייכת. אני אפילו לא רוצה לדעת מה הוא לחש לה.

בטח קשור ל"ימים ההם".

"נו, זו לא משהו לא יפה!" אומרת צ'ו.

"אה, צ'ו, פעם אחרונה שמישהו קרא לי 'בוצדמית', זו הייתה בלטריקס לסטריינג', כשתפסה אותי באחוזת מאלפוי! אז תיסלחי לי, אבל עד היום הצלקת מתנוססת לי על היד!"

 "היי, אל תיערבי אותנו בזה. " מעירה אסטוריה.

"שקט!" קמה פרופסור מק'גונגל. כולם משתתקים.

"מה, אתם עדיין תלמידי הוגוורטס מתבגרים? לא, אבל הילדים שלכם כן, ועל זה אנחנו מדברים!"

"אנחנו מצטערים, פרופסור." אומרת אמא בלחש. "אז, מה אמרת?"

"מדומני שהקשבנו לרוזלין, לא כן?"

כולם מהנהנים. עיניי כולם מתנשאים אליי. למה?

"אה. ו...וזהו." אני אומרת. אני ממש רוצה למות מרוב מבוכה.

"מה זאת אומרת, 'דלעת'?" שואל אבא, לאחר שתיקה ארוכה. אמא לוחשת לו משהו במבוכה.

"סליחה?! ג'ינג'י?! הבן שלך פשוט...- "

"חוצפן!" אומרת אמא. בחיים לא ראיתי אותה ככה. נחושה, רצינית. "איזה חינוך זה בדיוק? הוא תלמיד פה! "

"אהה, סליחה, כאילו שהחננה שלך טובה יותר!"

"היי, היא לא חנונית!" צועקת אמא.

"ומה עם הבן שלך, מאלפוי?" צועקת צ'ו.

"מה איתו בדיוק?" שואל דראקו בכעס.

"מנסה להציל את וויזלי! כאילו שהוא גיבור!"

"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב-  "

"היי. "

זה הוגו. ומאלפוי. אני רצה לחבק את הוגו, וכך גם אמא ואבא. מאלפוי מחייך אל הוריו.

אבא ואמא משחררים את הוגו. אני מביטה במאלפוי שנייה ומסיטה את מבטי אל הפרופסור.

"סקורפי, הכל בסדר?" שואלת אסטוריה.

"כן, אימא, " עונה מאלפוי. "הכל בסדר. העיקר שהוגו הקטן מרגיש יותר טוב." מאלפוי פורע את שערו של הוגו, והוא מחייך.

"אז, מה עכשיו?" שואל אבא.

"אני מניחה שסיימנו כאן. גברת צ'אנג, אם עוד פעם אחת בנך יעשה כזה דבר – הוא יסולק. "

יסולק?! שמעתי נכון?! – זאת אומרת – מסלקים מישהו מהוגוורטס רק אם הוא הסתובב אחרי שעת כיבוי אורות בלילה ביער האסור, או בקומה השביעית. כאילו, הקומה האסורה. וואטאבר.

אני והוריי יצאנו מהמשרד, וכך גם מאלפוי והוריו. כבר נגמר כל היום. הוא עבר כל כך מהר. מאלפוי ואני חוזרים לחדר המועדון, ואני והוגו מבטיחים לאבא ואמא שלא נעשה צרות ולא נסתבך לפחות עד חג המולד, ונפרדים מהם. צ'אנג, כמובן, נראתה רותחת בקרבת בנה הדפוק והמפונק. מאלפוי שוחח עם אביו ואימו שוחחה עם אימי. שתיהן מצאו נושאי שיחה משותפים, למען האמת.

בחדר המועדון אנחנו מוצאים את ג'יימס, אלבוס וניילוורט. מחר יום רביעי, כמובן.

הפרק הקודם		הפרק הבא