מכל הלב, לילי

ג'יימס" מלמלה קייט, בין נשיקה דביקה לבין פתיחת החולצה שלו. 
"ממ". איזו תגובה מועילה, חשבה לעצמה קייט. "מה השעה?" היא שאלה אותו בתקווה, והעבירה את ידה בשיערו המדהים.
"לא יודע" ענה לה ג'יימס, מקווה שהיא לא תגיד שכבר מאוחר. קייט התרוממה קצת ובדקה בשעון שליד המיטה. 
"כבר 11:30! אני אאחר!" היא קפצה בבהלה ולבשה חזרה את חולצתה. ג'יימס נאנח והתיישב. "תזכירי לי למה את מאחרת בדיוק?" הוא שאל, חולצתו עדיין פתוחה. "קבעתי עם חברות. חייבת לזוז,"
היא נשקה בחופזה ללחיו "ביי!" והיא התעתקה משם. 
הוא גלגל את עיניו, ולאחר זמן-מה שבו ישב על המיטה בחוסר מעש, קם והלך אל החדר של אחיו. 
ג'יימס פתח את הארון, ושם, מאחורי הבגדים, היה המטאטא הישן של אל'. 
לא הכי טוב, אבל לא היה לו כוח להביא את שלו מהמחסן. לא עכשיו, בכל אופן. את המטאטא שלו אמא שלו שמה במחסן, כי טענה שלא יצטרך אותו, מה שהייתה טעות גמורה. ג'יימס ירד לקומה התחתונה, שהייתה ריקה פרט אליו, יצא אל החצר, תוך שהוא מכפתר את חולצתו, והחל מתאמן בתעופה. בסך הכל, המטאטא הישן היה פשוט מעט אתגר בשבילו, לא יותר מזה.
קול נפץ גרם לו לנחות בפתאומיות, ולהוציא את שרביטו מכיסו. 
אלבוס ולילי הופיעו על הדשא הקפוא, מחזיקים ידיים, ולילי עוצמת את עיניה בעוצמה. "זה נגמר?"  היא יבבה. "כן, לפי דעתי כן" ענה לה ג'יימס, והיא פקחה את עיניה ורצה אליו לחבקו. 
ג'יימס חיבק אותה חזרה, ושכח לגמרי מאלבוס שעמד כמה מטרים מהם. הוא הריח את הריח המתוק של שיערה הארוך והאדום, נותן לעצמו לשקוע בו רק לרגע, והתנתק מאחותו. "טוב, אתה תחזיר אותה?" שאל אלבוס הנבוך. "כן, אל תדאג, אחי. היא באחריותי." וזה בדיוק מה שגרם לאלבוס לדאוג. הוא חייך אל אחיו, ואז התעתק חזרה להוגסמיד. "היי, ליל'ס. מה היה כל כך דחוף?" שאל ג'יימס את לילי, שמיד הסמיקה. עכשיו התכנית שלה לא נראתה לה כל כך טובה. "מה?" גיחך ג'יימס. "בטח יש סיבה" לילי החליטה להתחיל עם התכנית מאוחר יותר. היא רצתה לבלות עוד קצת עם אחיה, לפני שתגיד ש-  "יש לי יום חופשי. אני רוצה לבלות אותו איתך!" היא צייצה בקול קטן. איזה מן תירוץ זה? "ובגלל זה הסתכנת בסילוק מהוגוורטס?" ג'יימס הרים לעברה גבה. הלך עליה. "ידעתי שיש סיבה שאת בגריפינדור!" הוא צחק. "את רוצה לשחק קווידיץ'?" ג'יימס לא יכל להראות טוב יותר, לילי ממש הרגישה את המשיכה כלפיו מתגברת, עד שהיא פחדה שליבה יקרוס מרוב תשוקה. "אבל אני מקבלת את המטאטא הטוב!"  קראה ורצה אל המחסן, להביא את המטאטא החדיש של ג'יימס 'נימבוס  2039'. לאחר שהוציאה אותו, נעצרה לפתע. הייתה לה הרגשה מוזרה שמשהו הולך להשתבש. בתכנית או לא בתכנית שלה, זה לא יהיה לטובתה. "ליל'ס?" שאל ג'יימס. "את באה?" היא נופפה במטאטא שבידה באוויר. "כן" צעקה, ורצה לשם, נוסקת עם המטאטא מעלה באוויר. היא הם שיחקו יחד כמה זמן, עם כדורים רגילים שג'יימס כיף, עד שלילי הייתה כבר עייפה לגמרי. "את צריכה הפסקה?" שאל ג'יימס בחיוך. "לא בהכרח, אבל אוקיי" ענתה. הוא נראה מבולבל, אז היא פשוט נאנחה וגלגלה את עיניה לעומתו. הוא התקרב אליה, מסתכל היטב בעיניה החומות-הכהות וגדולות, עיניי הדבש שלו חודרות דרכן. הוא היה יכול לספור כל נמש על אפה, אילו רצה. היא התקרבה אליו, וידעה שאם לא עכשיו, אז לעולם לא. שפתיה היו כה קרובות לשפתיו- "לילי, לא" הוא אמר. "מה?" היא שאלה בבלבול, ואז בבת אחת הבינה. היא הרגישה משהו בתוכה מתרסק, חלק קטנטן אבל חשוב. "למה את מתנהגת ככה? אני מבין שאת לא אוהבת את קייט, ושאני האח האהוב עליך, אבל בזמן האחרון-" היא קטעה אותו בגסות. "כי- כי-" הדמעות עלו בעיניה והבכי בגרונה. "כי אני אוהבת אותך. וזה ברור- שאתה לא מרגיש ככה גם. אני מצטערת ג'יימס, הגעתי לנקודת השבירה שלי, אני לא יכולה יותר." הוא הסתכל עליה במבט המום ונבוך, והעביר יד בשיערו. היו הרבה תשובות שלילי חשבה עליהן, אבל מה שג'יימס אמר בהחלט לא הייתה אחת מהן. "את לא יכולה להפסיק את זה? פשוט...  לא לאהוב אותי יותר?" הוא באמת שאל את זה? היא צרחה בזעם. "ואתה, אם הייתי מבקשת ממך, היית יכול להפסיק לאהוב את קייט? אם הייתי שואלת את אבא, הוא היה יכול לא לאהוב יותר את אימא, ככה סתם פתאום? אתה חושב?" היא בכתה בכי היסטרי. "לא תוכלי לקבור את כל זה בחול? לשכוח?" ג'יימס שאל בשקט.  "אני אראה לך מה זה לקבור בחול!" היא צרחה, ואז פשוט רצה ממנו, שיערה מתנופף אחריה, ידיה זזות באוויר בהיסטריה, מתוות משהו שלא ראה. הוא שקל לרדוף אחריה, אבל ידע שבסופו של דבר היא תרגע, ועדיף לא לעצבן אותה, כי אז זה רק יכול לקחת יותר זמן. הוא צפה בה רצה משם, צורחת, עד שנפלה. הוא ציפה לשמוע את בכיה וצרחותיה ממשיכות כשהיא נופלת, אבל כלום. היא השתתקה לגמרי. נדמה.  הוא התעשט ומיהר אליה, אחוז חרדה. "לילי?" הוא שאל בשקט. "לילי? דברי איתי!" הוא ניער אותה. רגלה הייתה מעוקמת בצורה מבחילה ולא אנושית, ומלאת דם. חזה עלה וירד במהירות, אך נשימותיה היו שטחיות כל כך שספק אם בכלל הגיע לראותיה חמצן. הוא לקח אותה בידיו. זאת הייתה אשמתו. הוא היה צריך להיות רגיש יותר כלפיה, למה הוא התנהג כך? אולי מרוב הלם שאישרה את חששותיו. מה זה לקבור בחול? הוא היה נוראי. אבל זה לא משנה עכשיו. ג'יימס התעתק, ואיתר את אלבוס ממש ליד שלושת המטאטאים. "אלבוס!" הוא אף פעם לא קרא כך לאחיו. זה תמיד היה אל', הוא אף פעם, אפילו לא פעם אחת, קרא לאחיו אלבוס. זה לכד את צומת ליבו של הנער, ואלבוס הגיע בריצה. "קח אותה למאדאם פומפרי, אם היא שואלת לילי התאמנה בתעופה ונפלה, ואתה חזרת מהוגסמיד וגילית את זה, בסדר? אני מעולם לא הייתי כאן. אה, ותזהר על הרגל שלה!" הוא הניח את גופה שותת הדם של לילי על השלג, והתעתק חזרה לכיכר גרימולד מספר 12. סקורפיו התקדם לעבר אל' ולילי, ונאנק בבהלה כשראה את אל' המנסה להשעין את לילי עליו. "מה קרה לה?" שאל סקורפיו בבעתה. "לא עכשיו, סקורפ'. צריך לגשת למאדאם פומפרי!" אל' סחב את לילי וסקורפיו סילק את כל המתעניינים למיניהם, תלמידים רכלנים וחברותיה של לילי. "לילי!" השתנקה אליסה ורצה אל השני הבנים הסלית'רינים כאשר ראתה את חברתה, חסרת הכרה בזרועותיו של אל'. "אנחנו כבר ממש קרובים להוגוורטס, קדימה! היא צריכה את מאדאם פומפרי! תמהרו קצת!" האיצה בבנים. "לכי מכאן! זה לא עניינך!" קרא סקורפיו. "כן זה כן ענייני! זאת החברה הכי טובה שלי!" סקורפיו ואליסה החלו לריב, בזמן שאל' התאמץ ככל יכולתו להביא את לילי מהר למרפאה. לבסוף כאשר הגיעו, אליסה הלכה לקרוא למאדאם פומפרי בזמן שאל' השכיב את לילי באחת ממיטות המרפאה, וסקורפיו עומד לידו בלא מעש. "איך זה קרה?" שאלה מאדאם פומפרי, שלא נראתה יותר מידי נרגשת. אל' סיפר לה שלילי התאמנה לבדה בתעופה, והם היו שלושתם יחד כשמצאו אותה כך. "שני בנים סלית'רינים ובת מגריפינדור? סלחו לי אם איני מאמינה לכם כלל!" היא קראה, בעודה מנקה את פצעה של לילי. "אה, אני פשוט שאלתי את אלבוס איפה לילי, כי חיפשתי אותה, והוא אמר שזה מוזר כי הוא ראה אותה קודם, אז אמרנו שנחזור לטירה כי היא בטח שם ו-" שטף דיבורה של אליסה נקטע על-ידי מאדאם פומפרי. "כן, אני מבינה. הבעיה היא לא השבר, אלא זה שלעלמה פוטר נהיה מחסור חמור בחמצן, ולכן נפלה מהמטאטא. היא כנראה טסה מאוד גבוה, אם כך, וזה מסוכן מאוד, אני חושבת שאוכל לעשות משהו, אבל היא תצטרך חופשה ארוכה- ארוכה, חוסר חמצן ברמה שכזאת זה באמת מסוכן." אליסה החניקה יבבה וכיסתה עם ידיה את פיה. אלבוס החוויר וכשל אחורה, עיניו הירוקות מסתכלות על עיניה העצומות של אחותו, מתחננות שיפתחו ויחייכו אליו, כדרכן הרגילה של עיניה של לילי. אך לשווא. חזה של לילי עלה וירד רק בקושי. אל', אליסה וסקורפיו החליפו מבטים. היה משהו בנימת קולה של מאדאם פומפרי שלא השאיר מקום לספק בליבם- יש סיכוי שלילי לעולם לא תשתקם לגמרי. אלבוס הרגיש את הדמעות הגואות בעיניו, והסיט את מבטו.

-----

איך? זה פרק שלדעתי יצא הכי טוב בינתיים. ד''א, כמעט כל פרט בסיפור חשוב ויהיה קשור למשהו שיקרה בהמשך, אז רמז ממני, תתרכזו בשיחות בין לילי לג'יימס, זה הדברים החשובים ביותר. 

ת''ב? 

הפרק הקודם		הפרק הבא