ניצחון

פרק 4

ויקטואר

הציון שלי ליום הראשון ללימודים נע במשך הבוקר בין בלתי-מספיק לזוועה, עד הרגע שאני ודון ירדנו את המדרגות שהובילו לקומת הכניסה ולאולם הגדול. שתינו היינו מורעבות למדי. כשהרחנו את הריח העשיר והעז של ארוחת הצהריים, שכחתי לחלוטין את המריבות שלי עם מריוס, העצבנות שלי והפדיחה ההוגוורטסית השנייה שלי, ופשוט נשטפתי באושר.

"אוכל!" אמרתי בשמחה כשהתיישבתי ליד סאלי ג'ניקנס, בקצה שולחן גריפינדור. "וואו! זה נראה מדהים."

"כן, לפחות לבשל יודעים פה," זעף דניאל. הוא ישב מול סאלי, ונראה עגמומי עוד יותר מכפי שהרגשתי.

"אתה לא אוהב את הוגוורטס?" שאלתי אותו.

השאלה התמימה שלי התבררה כטעות חמורה. דניאל פצח בשרשרת ארוכה של תלונות, בהן רטן על הכל: החל ברוחות הרפאים הרבות שמגען צונן (ביניהן פיבס, מפחידן קונדסי במיוחד); וכלה בתקינות הכורסאות הישנות בחדר המועדון של גריפינדור ורהיטיו העתיקים. אולי כדי לקטוע את הנאום המדכדך של דניאל, סאלי אמרה, "אוו, שרשרת יפה, דון!"

הבטתי בדון. היא בדיוק רכנה מעט שמאלה בשביל לקחת את המלחייה, ועל צווארה נחשף חוט כסוף בהיר שלא הבחנתי בו עד עכשיו.

"תודה," דון שלחה יד ונגעה בחוט הדקיק. אצבעות האור ששלחה שמש הצהריים מהחלונות הגבוהים שיחקו בשרשרת בצבעים רכים, כמעט בלתי נראים בעדינותם. לתליון היתה צורה מלוטשת ושטוחה של דמעה כסופה, בתוכה חרוט סמל מוזר ועתיר סלסולים.

"המוגלגים עושים תכשיטים יפים," אמרה סאלי בהתפעלות, בעוד אוון ומריוס מופיעים ומתיישבים מולנו.

"את בת של מוגלגים?" שאל מריוס תוך כדי תהליך ארוך של העמסת כל-הבא-ליד על צלחתו.

"כן," ענתה דון בקול המבויש, החרישי.

"באמת? זה בטח מגניב," התלהב מריוס.

"גם סבתא שלי מוגלגית," אוון חילץ כמות עצומה של קטשופ, שנמזגה על ערימת הנקניקיות בצלחתו. "יש להם שיטות ממש מוזרות לחיות בלי קסמים, אתם צריכים לראות את זה. הבית שלה מלא במכונות הכי מוזרות שראיתם, זה מה זה כיף לבקר אצלה."

"אתה רציני? אני תמיד חשבתי שהם כאלה מסכנים," הרהרה סאלי. "להסתדר בלי קסמים. אין לי מוגלגים במשפחה."

" גם לי אין," אמרתי, בוחשת באטריות שלי בעצב. "הלוואי שהיו לי! אני מתה להכיר מוגלגים. איך הם חיים, בעצם?"

"אם זה כל כך מעניין אותך," אמר דניאל, שכבר סיים לאכול ועיין במערכת השעות שלו. "השיעור הבא הוא חקר-המוגלגים. שיעור כפול."

"אדיר!" התלהבנו אני ומריוס פה אחד, ומיד השתתקנו, מביטים זה בזה.

דניאל לא שם לב לשקט המתוח. הוא עיקם את פרצופו ואמר, "אדיר? לא נראה לי. פרופסור פרקינס מלמדת את זה, היא כל כך זקנה ומקומטת עד שאני מתפלא שהיא לא רוח רפאים."

דניאל פנה לקום מהשולחן, ואני לא עניתי לו. במקום זה השפלתי את עיני בחזרה לצלחת והתמקדתי בלסיים את האטריות שלי במהירות המרבית. איכשהו הכעס והמתח ביני לבין מריוס הוציאו לי את כל הרוח מהמפרשים; הרגשתי שהגזמתי קצת בזעם עליו, לפעמים זה קורה לי. במיוחד באירועים שגורמים לי להיות עצבנית.

כמו עכשיו, היום הראשון ללימודים, חשבתי, וקדרות נוסח-דניאל הציפה אותי. הלוואי שהיום הזה ייגמר.

לא הקשבתי לשיחה שהמשיכה לזרום בין סאלי, מריוס, אוון ודון. חיכיתי שדון תסיים גם היא לאכול, ושתינו יצאנו מהאולם בצעדים מהירים.

"יש לנו עכשיו חצי שעה פנויה עד השיעור הבא," אמרה דון. "רוצה לצאת קצת החוצה?"

הרמתי מבט לעבר החלונות הגבוהים. שמש הצהריים התחממה מעט, ועל אף הרוח הצוננת, גיליתי שהאור הזהוב הנשפך על המדשאות רחבות הידיים מעודד אותי לא מעט.

דון מצאה את היציאה המערבית, שהשקיפה על מגרש הקווידיץ', והתחלנו לחלוף על פניו. קינמון, שחש כנראה במזג האוויר הנעים, טיפס מתוך צווארון הגלימה שלי כדי לספוג איתנו את השמש.

"מה קורה קינמון?" הרמתי אותו, נותנת לזנב שלו להסתלסל על אצבעי. הוא צייץ.

דון חייכה לפתע. "את יודעת את מי הוא מזכיר לי, עם כל הציוצים שלו? את פרופסור פליטיק."

פרצתי בצחוק. היא הצטרפה אליו, וגיליתי שכמו קולה העדין, גם הצחוק שלה הרבה יותר נעים ומוסיקלי משלי. הוא בעבע בחמימות ובעליזות, באופן שגרם לצחוק שלי להישמע קצת נחות.

"אם פליטיק הוא ראש בית רייבנקלו, והקאהן ההוא שטדי לופין דיבר עליו, הוא ראש בית סלית'רין," ספרה דון על אצבעותיה בזמן שטיפסנו במעלה הגבעה המוריקה. "ופרופסור שושאן עומדת בראש הפלפאף - מי בעצם ראש הבית שלנו?"

"פרופסור לונגבוטום," אמרתי, שמחה להישמע בקיאה כרגיל. "הוא מלמד את תורת הצמחים. שם, בחממות," הצבעתי על הביתנים המסודרים בצידה הצפוני של הטירה. מפסגת הגבעה נגלה עלינו נוף של ממש: תלמידים רבים בילו את ההפסקה כמונו, בחוץ על המדשאות. חבורת הבנות השנואה עליי מסלית'רין טיילה ליד האגם, וצחקוקיהן הקולניים נישאו עד אוזנינו. היער האסור, האגם ומראה עיירת הוגסמיד הרחוקה מסגרו את התמונה של הוגוורטס מבחוץ.

"הוגוורטס נראית קצת כמו ארמון," אמרה דון בקול חולמני מעט. "זה המקום הכי מפואר שאי פעם ראיתי."

"איפה את גרה, בעצם?" שאלתי בסקרנות, מפנה את מבטי אליה.

"בכפר אחד, מיד-סומר," אמרה דון בקול שקט במיוחד. לא מצאתי בו געגועים וגם לא אדישות, משהו אחר צבע את קולה, משהו מרוחק.

נדמה היה שהרוח התקררה; היא בחשה בשערותיי, הקצרות עד קו הכתף, והן ליטפו את פניי. דון הביטה לכיוון הטירה, לכן הרוח נגדה את פניה; תלתליה השחורים והארוכים התנופפו לאחור. את מוחי טרדו מיליוני שאלות שרציתי לשאול אותה, בעצם, על החיים שלה, עליהם עדיין לא סיפרה לי דבר – אבל לא ידעתי איך.

 "את מתכוונת להשלים עם מריוס?" שאלה דון לאחר שתיקה קצרה.

"אנחנו אף פעם לא משלימים אחרי מריבות כאלה מטופשות," אמרתי בזעף. "אנחנו פשוט שוכחים. את יודעת מה, אני באמת מתגעגעת לטרז'ר." הסתובבתי, והיא גם, והתחלנו ללכת במורד הגבעה. "הבטחתי לה שאני אכתוב לה בערך כל שלושה ימים, ואשלח לה את כל הכישופים הכי מגניבים שהצלחתי לעשות," סיפרתי, ודון חייכה. "ואספר לה על כל מה שקורה כאן. היא תוכל ללכת להוגוורטס רק בעוד שנתיים, אין לך מושג כמה היא בכתה כשעזבנו. היא היתה כל כך עצובה, עד שהדוד שלי, צ'ארלי, קנה לה חתלתולה קטנה בשביל לנחם אותה, נקווה רק שהיא לא תטרוף את קינמון כשנחזור הביתה לחופשות – "

"כמה דודים יש לך?" דון צחקה, מופתעת. הגענו למדשאות החלקות ליד האגם, ושוב עצרנו.

"אהמ," אמרתי, מנסה לספור במהירות. "שישה. בכל אופן, דוד צ'ארלי הוא האהוב עליי, אני חושבת."

דון סקרה בעיניה את האגם החלק, הכסוף, ואני המשכתי לפטפט.

"הוא עומד עכשיו בראש לשכת הפיקוח על חיות פלא, והוא ממש מגניב. יש לו המון כוויות וצלקות מהשנים שבהן הוא עבד עם דרקונים, הוא תמיד אהב בעלי חיים. אני חושבת שהוא זה שהדביק בזה אותי ואת מריוס, הוא נתן לשנינו את קינמון ואת אנג'י. אני ממש אוהבת לבקר בעבודה שלו, יש להם שם שטחי-בר עצומים של החיות הכי מדהימות בעולם. את חייבת לראות פעם חדי קרן, הם כל כך יפים!"

דון נראתה מרותקת. "באמת? אילו עוד חיות קסומות יש שם?"

"יש המון! ג'וברנולים – "

"מה זה?"

"סוג של ציפורים. כשהיינו קטנים אני, מריוס וטרז'ר אהבנו אותן נורא. אני הייתי מנסה להאכיל אותן, ומריוס פשוט רץ היישר לתוך הלהקה – סתם בשביל הקטע, כי הן כולן התעופפו בבהלה, והיתה עננה של ציפורים, וזה היה מצחיק. הוא ניסה לתפוס אותן, ואפילו הצליח כמה פעמים, ציפורים קטנות יותר. אבל הוא שיחרר אותן מיד."

דון חייכה. "אילו עוד חיות יש?"

"דרקונים, אבל לא בשמורת אנגליה, אותם אף פעם לא ראיתי. דוד צ'ארלי הבטיח לי שיום אחד הוא ייקח אותי לרומניה לראות אותם – שם נמצאות השמורות הגדולות ביותר בעולם. בשמורה שלנו יש חיות אחרות, ניפלרים למשל – הם ממש חמודים, והם יכולים למצוא מתכות נוצצות. יש אפילו סנידג'טים זהובים – מריוס מת עליהן, אלה ציפורים מדהימות – אבל אני תמיד אמרתי לו שמתאים לו להיות עם הקאלברטים."

"מה זה קאלברט?" שאלה דון.

"יצור שדי דומה להכלאה של קוף וצפרדע," עניתי.

אני ודון שוב געינו בצחוק גדול, כשלפתע הצטרפו אליו עוד קולות צחוק, קצת פחות סימפתיים.

אני ודון הסתובבנו.

"נשמע ממש מתוק," אמרה ואליה רולינס בחיוך רך. לידה עמדה כל הקבוצה: לינה ברשרס, קתרין קונפלר, טיבי פאי וביילי קוויסברי. הן נראו כאילו בדרכן לחלוף לידינו ולעלות את הגבעה בחזרה לעבר הטירה.

"אז מה, וויזלי," צחקקה קתרין קונפלר. "אח שלך קאלברט?"

קשה לתאר מה הרגשתי. תערובת של בחילה, כעס וחרטה תקפו אותי בו זמנית – זה אחרת לגמרי כשאני צוחקת על מריוס כשאני איתו, והוא מיד משווה אותי ללשלוש או מה-שזה-לא-יהיה. איתו בדרך כלל בדיחות כאלה הן ברוח טובה, לפעמים אפילו דוד צ'ארלי מצטרף אלינו כשאנחנו צוחקים אחד על השני. אבל כשהמילים יצאו מפיה של קונפלר, נוטפת לעג, כל הדם עלה לי לפרצוף.

פתחתי את הפה בשביל לומר משהו שיתקן את דברי, אבל דון נגעה בידי, באופן ששידר לי להתעלם מהן.

הן המשיכו לצחקק לנגד עיני, מעיפות בי מבטים של, "אוי, את כל כך מוזרה." הדם עוד הלם ברקותיי, אך הצלצול נשמע, והבנות והתרחקו לכיוון הטירה בחיוכים זחוחים, כאילו היינו אוויר שסיפק להם מקור לאושר זדוני.

"עזבי אותן," דון נגעה בכתפי. "הן לא שוות את זה."

לא עניתי לה, כי מרירות מילאה את לשוני.

"אוף, ויקטואר. תשכחי מהן, מה הן מזיזות לך?" אמרה דון בעודה פורשת את מערכת השעות שלה. "קדימה, שלא נאחר לשיעור. עכשיו אנחנו לומדות... חקר-קסמות."

"איך זה הגיוני?" שאלתי בתימהון, שוכחת לרגע את רצוני העז להטיל על רולינס וקונפלר קללה דמיונית. "אני לומדת עכשיו חקר-מוגלגים."

הבטתי במערכת השעות של דון, היא הביטה בשלי. "הייתי אומרת שזה שיבוש באחת המערכות," אמרה דון. "אבל אני לא לומדת חקר המוגלגים בכלל, תראי!"

אודרי בראון, אחת המדריכות של בית גריפינדור, חלפה על פנינו בדרך לחממות עם קבוצה של תלמידי שנה חמישית. "היי, אודרי!" קראתי.

"כן?" היא הסתובבה.

"את יודעת למה אני ודון לומדות עכשיו מקצועות שונים?"

אודרי הציצה במערכת שלנו. "אה, נו בטח. את גדלת במשפחת קוסמים, ולכן את לומדת חקר המוגלגים. התלמידים שגדלו במשפחות מוגלגיות צריכים ללמוד חקר-קסמות, עד בערך שנה שלישית."

אני ודון החלפנו מבטים משתאים בזמן שאודרי החזירה לנו את המערכות שלנו ורצה לעבר החממות. דון השיבה את עיניה למערכת השעות שלה באיטיות. "אוקיי, אני צריכה להגיע לכיתה בקומה הראשונה," אמרה.

 שתינו נכנסנו לאולם הכניסה, ודון מצאה את הכיתה במדרון הצדדי. "נתראה בהפסקה, ויקטואר, טוב?"

"טוב," אמרתי. "להתראות."

הרגשתי ריקנות גדולה, כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר, כשדון נפרדה ממני. עכשיו, אחרי המאבק הזועם שלי עם בנות סלית'רין, לא היה לי שום חשק להיות לבד כשאכנס לכיתת חקר-מוגלגים.

אבל רגע אחד.

איפה היא?

הבטתי במערכת השעות שלי, במשבצת בה כתוב חקר-המוגלגים. קומה שישית, נכתב באותיות קטנות.

קומה שישית? עליתי במעלה המדרגות. עצרתי ליד שירותי הבנות. "זאת קומה שנייה," אמרתי לעצמי בשקט, מתחילה לספור. פסל אבן של קוסם גיבן נעץ בי מבט משועשע.

טיפסתי במדרגות מעלה ומעלה, הרגשה של דחיפות רובצת על בטני. תלמידים שונים מיהרו לשיעורים שלהם, והבנתי שאין לי הרבה זמן למצוא את הכיתה גם ככה – בעוד כמה דקות אני כבר אאחר.

חיפשתי בעיני תלמידי שנה ראשונה שלומדים את חקר-מוגלגים. עליתי כבר עד לקומה החמישית, אך לא מצאתי את מריוס או אוון, דניאל לא חלף לידי וגם את סאלי, קרלי ומליסה לא ראיתי. אפילו את תלמידות סלית'רין קיוויתי למצוא, מרוב בהלה, אבל כשהמעברים לאט-לאט התרוקנו, הבנתי שאני מאחרת לשיעור.

בהרגשה קלה של פאניקה הצלחתי להגיע לקומה השישית. הדלת הראשונה שהצלחתי לפתוח הובילה לחדר, שהיה מלא בציוד קווידיץ'. במצב רגיל אולי הייתי מתלהבת מאוסף המטאטאים ומתחילה לבדוק אותם, אבל כרגע עניין אותי יותר לא ללכת לאיבוד.

או שכבר הלכתי לאיבוד? חשבתי, מתחילה לדאוג באמת. מאחורי החדר היה מעבר סתרים לאחת הקומות. חזרתי למסדרון והלכתי במהירות לאורכו.

שטיחי קיר, תמונות, חליפות שריון רעועות למראה. כמעט אף דלת לחדר כיתה לא התנוססה על קירות האבן, זה היה מסדרון של מעברי-סתרים. אני איומה במעברי סתרים. פתחתי נואשות כל דלת ודלת, אך חלקן היו נעולות וחלקן ריקות, ובאחת – למרבה אימתי, למדו תלמידי השנה הרביעית כשפומטיקה.

מיואשת, חזרתי על עקבותיי, בחנתי כל פרט ופרט במסדרון –

בום.

ממש סנטימטר מול פניי צנחה קסת דיו. נרתעתי אחורה, ועל ראשי נחת מטר של גירים. התכופפתי והתחמקתי.

"תיזהרי, ג'ינג'ית!" נשמע קול מצחקק. הרמתי את עיני בתדהמה. בצמוד לתקרה הגבוהה ריחף איש קטן בעל כובע מוזר וחיוך זדוני. הוא החזיק חבית של מה שנראה כמו חפצים שבורים ומשומשים, ובדיוק זרק עליי חצי מקל-סבא.

"מה אתה עושה?" תפסתי את המקל. ההבנה נחתה עליי פתאום – זה פיבס, המפחידן שדניאל דיבר עליו ואבא הרבה לתאר. ברוב כעס, זרקתי עליו את המקל בחזרה ופניתי ללכת.

"מה את עושה כאן, מבריזנית קטנה, אה?" פיבס טס והתייצב מולי.

ניסיתי לעקוף אותו. "אני לא מבריזה," אמרתי בכעס. "אני מנסה ל – אוף, הלכתי לאיבוד, בסדר?!"

פיבס שב וטס לתקרה, שואף שאיפה ארוכה. "ששששקרנית!!!" הכריז, מצביע עליי.

"לא נכון!"

"כן נכון," ענה פיבס בקול מעצבן, שהזכיר לי את מריוס. "ושקרנים צריך להעניש!"

לפני שיכולתי להגות עוד מילה, תוכן החבית שהחזיק פיבס נשפך עליי.

ערימה של גירים, גיליונות קלף מקושקשים וקרועים, בקבוקי דיו ריקים ועטי נוצה שבורים נפלה עליי בבת אחת, לקול צחוקו של פיבס. לפני שהספקתי לקום, פיבס התנדף.

הכעס שבער בי הפך לדכדוך. זה יום של מזל רע, חשבתי, מתנחמת בציוציו העדינים של קינמון, שאפו בצבץ מצווארון הגלימה שלי. שום דבר לא יכול להיות גרוע יותר.

"ויקטואר, זו את?" קול מוכר נשמע מפתח המסדרון.

אוי לא, אוי לא, אוי לא.

הרמתי את הראש שלי באימה מוחלטת.

רק שזה לא יהיה טדי לופין.

"את בסדר?"

זה כן טדי לופין.

"כן," עניתי, לא מביטה בו. ניסיתי לקום, הוא עזר לי.

"איך הגעת למצב הזה?" הוא שאל, בוהה בערימה ממנה שלף אותי.

ניערתי מעליי את אבק הגירים. "פיבס," מלמלתי.

חיוך פתאומי ריחף על שפתיו, ועיניו החומות נדמו כצוחקות. איבריי הפנימיים החלו לנשור בזה אחר זה. איך אני מצליחה להגיע למצבים האלה?

"מה את עושה מחוץ לשיעור?" שאל טדי. "מה את לומדת עכשיו?"

"אני אמורה ללמוד חקר מוגלגים," עניתי לו, משפילה שוב את עיני.

"מבריזנית," הוא חייך.

"אני לא מבריזנית," כעסתי, כי הוא הזכיר לי את פיבס.

"אז מה את בדיוק?" הוא עדיין חייך.

"אני – " אומללות גאתה בי. להגיד לו שהלכתי לאיבוד?

"את?" טדי הרים גבה.

"אני לא מוצאת את הכיתה," פניי התחממו מיד, ומיהרתי לומר, "וחוץ מזה, שגם אתה לא בשיעור. אז מי מבריזן פה?"

"לי יש עכשיו שינוי צורה," הוא אמר.

יש לי אינסטינקט להיות סקרנית, והאינסטינקט הזה כנראה גובר על האינסטינקט של להיות קרה כלפי טדי. "זה עם הקאהן הזה שדיברת עליו, נכון?" שאלתי בעניין. "למה – "

"הוא התפטר," אמר טדי בקצרה.

היתה שתיקה קצרה. "התפטר?" לא הבנתי.

"פרש, עזב את המקצוע," הסביר טדי, והרגשתי כמו מטומטמת מושלמת.

"אוה," אמרתי, ממשיכה להיות סקרנית. "למה?"

"אין לי מושג," הוא אמר, מושך בכתפיו. "אומרים שהוא הגיש מכתב לפרופסור מקגונגל מיד אחרי סעודת פתיחת השנה."

התבוננתי בו בעיניים עגולות. מה? חלפה במוחי מחשבה משתוממת, מאוכזבת.

"לעזור לך למצוא את הכיתה שלך?"

"אמ, אוקיי," אמרתי, החום שוב גואה בפניי.

טדי חייך והסתובב. הלכתי איתו לאורך המסדרון. מאחורי שטיח קיר אחר נתגלה עוד מסדרון, ובקצהו כיתת לימודי-מוגלגים.

"תנסי לזכור שזה פה," אמר, עדיין מחייך.

"תאמין לי שאני אזכור," מלמלתי.

טדי חיכה שאני אכנס, ולכן פתחתי את הדלת וסגרתי אותה מאחורי, בלי להביט בו שוב.

לא הקשבתי לצחקוקים של בנות סלית'רין כשהתנצלתי בפני הפרופסור פרקינס. התיישבתי בקהות חושים ליד תלמידת הפלפאף חיוורת, ובקושי שמתי לב לסיפוריה הנלהבים של פרופסור פרקינס על חיי היומיום של המוגלגים. במשך כל אותו שיעור הצמדתי את לחיי הלוהטת לשולחן וניסיתי להרגיע את פעימות ליבי. נזכרת בעגמומיות במריבות שלי עם מריוס, הלעג של רולינס וחברותיה כלפיי, ובתקרית המביכה, המייסרת עם טדי – ניסיתי לשכנע את עצמי שגם ביום הכי גרוע בחיים, יש רק עשרים וארבע שעות.

*

הפרק הקודם		הפרק הבא