נעל הזכוכית המכושפת

הנסיעה בכרכרה נמשכת ונמשכת.

אני מציצה מעבר לכורסה הגדולה עליה יושבת אמה.

"אמה?" אני שואלת, "מתי מגיעים?"

אך היא לא עונה.

"אמה?"

אני מתחילה להלחץ.

עוברת שעה. שעה ארוכה ומייגעת.

אני מסתכלת בשעון היד שלי, ומבינה שעוד דקה השעה תהיה חצות.

הכרכרה עוצרת. אני מסתכלת מהחלון ורואה תחנת רכבת.

"אמה? איפה אנחנו?"

אך היא לא עונה.

אני יוצאת מהכרכרה, מביטה סביבי במבט מוזר.

"אין לי סיכוי להגיע אל הנשף..." אני ממלמלת.

"שלום," אני שומעת קול חביב מדבר אלי.

אני מסתובבת ורואה ילדה אדומת שיער.

"אני ג'יני," היא ממשיכה, "מי את?"

אני עדיין מבולבלת מעט. ג'יני ממשיכה לחייך.

היא מזכירה לי מישהי...

"אני אלה," אני אומרת ומחייכת, "אני בת 11"

ג'יני פוערת את פיה.

"למה-" היא מתתחילה לומר ונקטעת על ידי קול נוסף.

"ג'יני! בואי! אנחנו נאחר!"

שתינו מסתובבות ורואות אישה אדומת שיער.

רגע... עכשיו אני נזכרת.

מולי. מולי וויזלי.

"אני חייבת ללכת," מתנצלת ג'יני והולכת עם אמה.

"בואי!" היא קוראת אחריי.

אני באה איתן. 

"שלום, אלה," אומרת מולי, "אנחנו שוב נפגשות"

ג'יני תופסת בידי.

ואנחנו רצות אל הקיר.

הפרק הקודם		הפרק הבא