0 חרמשים
|
     
|
מלחמת החכמולוגיות
אחרי שוולדמורט מובס, החבורה חוזרת להוגוורטס להשלים את השנה החסרה. הם משחקים אמת או חובה, והרמיוני נאלצת לחשוף סוד ישן. גמור. (הארי פוטר ופרסי ג'קסון)
|
פרק מספר 4 - צפיות: 13593
 (5) 12 דירגו
|
פרק: |
כותב: | דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר ופרסי ג'קסון. - זאנר: דרמה, מתח, חברות, רומאנס. - שיפ: רון/הרמיוני, פרסי/אנבת'. - פורסם ב: 31.07.2015 - עודכן: 14.08.2015 |
המלץ! 
ID : 6272
|
|
היי! אהאהאהאה! אני לא מאמינה שהצלחתי לעדכן לפני שאני נוסעת! יש!! טוב, תהנו. זה פרק אחרון, הבא זה אחרית דבר. ותגיבו לי, בבקשה! זה ממש נותן מוטיבציה! אוהבת, כמו תמיד, אלבטראוז
"מה? מה זאת אומרת השתמשת בקסם?" שאל רון בבלבול. "אבל בכלל לא ידעת שאת קוסמת אז!" קראה פרוואטי בהפתעה. "זה דווקא הגיוני," התערב הארי. "כמו שילדים קטנים מצליחים לעשות קסם בלי שרביט בכלל. גם לי זה קרה כמה פעמים כשהייתי קטן, אצל הדארסליים." "נכון," אישרה הרמיוני. "בדיוק כך. אבל זה... זה לא כזה מסתדר לי. אני לא חושבת שיש כזה קסם בכלל." "מה?" שאל דין בלי להבין. "הרמיוני, תסבירי מההתחלה. אנחנו לא מבינים כלום," ביקשה ג'יני. "בסדר. אז מה שקרה..." הרמיוני עצמה את עיניה בחוזקה בניסיון להיזכר בכל הפרטים. "זה היה בהפסקה. הייתי נואשת, אנבת' כבר הייתה קרובה אל רובי, וידעתי שתוך כמה ימים תנצח. אז לא ממש ידעתי מה אני עושה. פשוט פעלתי, כמו באינסטינקט." היא זכרה את זה. רובי היה קצת מבולבל מהביטחון שהיה לה כשניגשה אליו, הרי בדרך כלל הייתה ביישנית. אפילו כשנדבקה אליו. "באתי אליו ואמרתי שיש לי משהו להראות לו. הפתעה. ברור שהוא היה מסוקרן, ואפילו שהצקתי לו בימים שלפני זה הוא בא בעקבותיי. אני דיי בטוחה שראיתי את אנבת' מסתכלת עלינו בחשדנות כשיצאנו מהכיתה..." היא לא הייתה דיי בטוחה, היא ידעה שהיא ראתה את זה. אנבת' בהתה בהם בעיניים פעורות כשעברו בדלת ויצאו מהכיתה, וכשרובי לא הסתכל הרמיוני העיפה בה מבט מנצח, למרות שלא היה לה שמץ של מושג מה היא עושה בעצמה. "אז מה עשית?" שאלה לבנדר, מסוקרנת. נראה שהיא שכחה מכל עניין ה'להציק להרמיוני עד כמה שאפשר כי היא גנבה את רוני פוני' זמנית, מאחר שהרמיוני הגיעה לנקודת השיא בסיפור שלה. וזה רק גרם לה להרגיש גרוע יותר. היא הייתה מובכת כל כך לדבר על זה כאן, מול רון וכולם. אפילו מבויישת. הם לא יודעים מה היא עשתה... רון לחץ את ידה בעדינות, מרגיש במצוקתה. "מה קרה אז?" שאל בשקט. "אז..." הרמיוני נשמה עמוק. "אז עשיתי קסם. הובלתי אותו לכיתה ריקה, ואמרתי לו שיש לי סוד לגלות לו. הוא היה לגמרי מתעניין פתאום, למרות שהיה ברור שברגע שאני אגלה לו את החידה הוא ינפנף אותי שוב. אתם יודעים, שוויצר כזה. מלך הכיתה." נאד נפוח שכמוהו. הרמיוני לא סבלה אותו לרגע. "נו, ו...?" שאל נוויל בציפייה. "ואז, אני אמרתי לו שאני מאוהבת בו," פלטה הרמיוני. היא העיפה מבט מהיר ברון. "זה היה שקר, כמובן. שנאתי אותו. אבל רציתי לנצח, אז אמרתי לו את זה בכל זאת..." "זה בסדר," אמר רון. "תמשיכי." "טוב, ואז הוא כאילו היה תחת השפעת הקסם. פתאום הוא היה מאוהב בי עד מעל הראש. אתם מבינים? זה קרה פתאום. ניצוצות ורודים עפו מסביבנו ופתאום הוא הביט בי בלהט ואמר לי שגם הוא אוהב אותי, ושהוא מצטער שלא אמר לי זאת מוקדם יותר..." קולה נחלש. ג'יני הביטה בה בעידוד. הרמיוני העוותה את פניה, אבל הכריחה את עצמה להמשיך. "אני לא ידעתי את זה אז. הייתי בטוחה שפשוט זכרתי את זה כרגע מאושר, אז זה נראה לי כאילו יש זיקוקים מסביב. לא חשבתי על זה שנים, ואתמול נזכרתי והבנתי שמה שראיתי לא היה הדמיון. זה היה קסם, שאני עשיתי בלי כוונה. קסם אהבה! יש דבר כזה בכלל? אני עד היום לא יודעת." הרמיוני סקרה את חבורת הנוכחים בחדר. "האמת, אף פעם לא הבנתי למה פתאום הוא אמר שהוא אוהב אותי. למחרת הוא התנהג כאילו זה מעולם לא קרה, אז גם אני עשיתי כך. כנראה שהוא שכח מכל זה כי הוא היה תחת כישוף, ולי לא הייתה בעיה עם זה. רציתי פשוט לשכוח מכל העניין וזהו..." "למה?" שאל רון. כולם הביטו בו בשאלה. "אני מתכוון, אני מבין שלא באמת אהבת אותו. אבל למה זה היה עד כדי כך נורא שלא רצית לחשוב על זה יותר לעולם?" הרמיוני בלעה רוק, גרונה יבש פתאום. כולם הביטו בה באי הבנה. "אני..." גרונה ניחר. היא השתעלה. "הרמיוני?" שאל הארי במצח מקומט. "אני מצטערת, זה פשוט ש..." היא בלעה שוב. "זה פשוט ש... אנבת'. היא... רובי נישק אותי במהירות. נשיקה גרועה כזאת, של ילדים קטנים. ברגע שהתנתקתי ממנו ראיתי שאנבת' עומדת בכניסה לחדר, והיא נראתה מבועתת. אז חשבתי שזה בגלל שאני ניצחתי ככה פתאום, אבל זה לא זה בכלל..." דמעות עלו בעיניה של הרמיוני. היא ראתה בעיני רוחה את אנבת', עיניה פעורות לרווחה ומבוהלות. יותר ממבוהלות, ממש נחרדות. הרמיוני שלחה אליה חיוך מתנשא, ובאותו רגע... "היא צרחה," אמרה הרמיוני בקול צרוד. "היא צרחה וברחה משם כאילו כיוונתי עליה אקדח. אז הייתי בטוחה שהיא פשוט לקחה את זה קשה, שהיא הפסידה והיא לא מוכנה לקבל את זה. לא הבנתי שהיא ראתה שעשיתי קסם, וזה הפחיד אותה עד מוות. אני לא יודעת למה. היא פשוט רצה בחזרה לכיתה, לקחה את הדברים שלה במהירות וברחה מבית הספר." הרמיוני ניגבה דמעה שזלגה על לחיה. דממה שררה בחדר הנחיצות, אף אחד לא העז להשמיע קול. היא משכה באפה. "אנבת' נהגה לספר לי דברים, לפני שרבנו," אמרה בשקט. "דברים שהיא לא סיפרה לאף אחד. דברים מופרכים. שיש מפלצות בעולם, והן רודפות אחריה. נמשכת אליה ומנסות לפגוע בה. היא סיפרה לי שהעכבישים תמיד עוקצים אותה בלילה, נוושכים אותה, כאילו היא עשתה להם משהו נוראי ועכשיו הם מחזירים לה..." קולה של הרמיוני נסדק. היא בלעה את הגוש בגרונה והמשיכה, על אף שאם היה דבר שלא רצתה לעשות - הרי זה זה. אך המילים פשוט פרצו מגרונה. "היא ידעה שהיא נשמעת מוזרה, משוגעת. היא לא סיפרה על זה לאף אחד, רק לי. רק בי היא בטחה. ואני האמנתי לה. כשרבנו הבנתי שהיא המציאה הכל, שזה לא הגיוני. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה..." הרמיוני משכה באפה שוב. "עכשיו כשאני חושבת על זה, אחרי שהכרתי את עולם הקסמים, אני מבינה שזה לא עד כדי כך מופרך. אולי מישהו קילל אותה, אני לא יודעת. אבל זה מסביר את זה שהיא כל כך נבהלה כשראתה אותי עושה קסם. ככה היא הביטה בי, כאילו אני מפלצת. היא חשבה שאני עוד אחת מהמפלצות שלה שבאו לפגוע בה ולמרר את חייה." החדר דמם שוב.כולם הביטו ברצפה, מבטים מושפלים. "מה... מה קרה אחר כך?" שאלה לונה בשקט. בזהירות. "היא נעלמה. לא ראיתי אותה יותר לעולם. היא ברחה בלי לחכות לצלצול, אספה כמה חפצים שהיו חשובים לה מהפנימייה ועזבה. רק אחרי כמה ימים הבנתי שזה בגללי, והרגשתי נורא. הייתי יכולה למנוע את זה, מההתחלה. אבל במקום זה רק ליביתי את האש." הרמיוני שיפשפה את כתפה, כאילו קר לה פתאום. "ניסיתי להתקשר אל ההורים שלה. לקח לי מלא זמן, אבל אחרי מאמץ עילאי וכמה שבועות של חיפושים מצאתי את מספר הבית. ההורים שלה ענו, והם אמרו שאין להם מושג איפה היא. הם לא ידעו, וזה נשמע כמעט כאילו גם לא מעניין אותם." הרמיוני נשמה נשימה נרעדת. "זה היה ברור. ידעתי שהיא לא תחזור אל ההורים שלה אחרי מה שסיפרה לי עליהם. הייתם מאמינים? היא ברחה מהבית בגללי. אני לא תמימה כמו שחשבתם, הא?" היא פלטה צחוק מריר. "הרמיוני, היא בטח חזרה למשפחה שלה בכל זאת," אמר רון, מבט מוטרד על פניו. "זאת אומרת, בטח לקח לה זמן להגיע לאמריקה. לכן כשהתקשרת היא עדיין לא הייתה שם. או..." "תחסוך ממני, רון," קטעה אותו הרמיוני. "מי יודע מה קרה לה? יכול להיות שהיא מתה ברחובות. יכול להיות שהיא מצאה חבר עשיר ויפה-תואר, והיום יש לה חיים מושלמים. יכול להיות שהיא המשיכה לברוח, בורחת עד היום מהמפלצות שלה. אין לנו מושג. אני לעולם לא אדע מה עלה בגורלה." היא השתתקה בעצב, כמעט מתאבלת על החברה האבודה. כולם היו שקטים, כאילו מתאבלים איתה. משתתפים בצערה. הדמעות חזרו, והפעם היא לא מחתה אותן. היא נתנה להן לזרום במורד פנייה ולטפטף על ברכיה, בוהה בהן. לפתע נוויל הרים את ראשו. "למה, בעצם?" הרמיוני הביטה בו, מבולבלת. היא מיהרה למחות את השביל שיצרו הדמעות על לחייה. "למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון, למה שלא נדע? זאת אומרת, אנחנו יכולם לחפש אותה, למצוא מה קרה לה." הוא נראה כמעט נלהב. הרמיוני היססה. "איך בדיוק אתה מתכנן לעשות את זה?" "זה משנה? אנחנו נמצא דרך," אמר נוויל בהתרגשות. "יש משהו במה שהוא אומר," הרהר הארי. ניכר שהוא שוקל את האפשרויות. "אנחנו קוסמים, לא? אנחנו יכולים למצוא אותה. בטוח יש איזה לחש שיעזור. וגם אם לא, תמיד אפשר לעשות את זה בדרך המוגלגית. לברר, לבדוק בארכיונים..." "כן, אתם צודקים," אמרה ג'יני. "זה בהחלט אפשרי." "נכון." "אני מסכים!" "אפשר למצוא אותה!" אחד אחרי השני, כולם הצטרפו לרעיון. כולם תמכו. מלבד הרמיוני, ורון. היא היססה. "כדאי לך, הרמיוני," אמר רון בשקט, כדי שרק היא תשמע. "מה כבר יש לך להפסיד?" היא פלטה אוויר ברעד. אוהו, יש לה הרבה להפסיד. אם תגלה שאנבת' מתה, לא משנה מה הסיבה, היא תרגיש את האשמה רובצת עליה. לעולם תדע שבעקיפין, היא זאת שגרמה למותה של חברתה הטובה. אבל, מצד שני, ההצעה פיתתה אותה. היא יכולה למצוא את אנבת', לגלות מה קרה לה. ליישר את ההדורים ביניהן. היא לא הצליחה להדחיק את המחשבה שאולי אפילו הן יחזרו להיות חברות. זאת הייתה תקווה מוגזמת, אבל כרגע הרמיוני קיוותה כל כך שזה יתגשם. הו, אנבת'... איך עשיתי לך את זה... היא נשמה עמוק, מקבלת החלטה. "בסדר גמור," אמרה בקול רם שגבר על הקולות הנלהבים האחרים בחדר. כולם השתתקו להקשיב. "אני מסכימה," אמרה בקול וצלול. "אז, מה התוכנית?"
|
|
||||||||||||||||||||||
המשךךךךךךךךך
אני יושבת על המחשב ומרנדמת כל 5 דקות כדי לבדוק עם המשכת
אוקיי ואוווו
נווווו?
הלווווווווו.
איך זה שהפאנפיקים שלך מושכים כל כך הרבה תגובןת טובותתתת
היא נלחמת המפלצות שמהם ברחה
| ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
| גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
|||||||
 |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2024 |