נפלאות החיים

אזהרה: פרק ממש קיטשי. לא מושקע, למען האמת, ודי ארוך. תהנו):

השלכתי את עצמי למכונית של ליזי. היא הייתה שתויה עד העצם, אז אני הייתי צריכה לנהוג. למעשה, היא צריכה לנסוע עם נהג מעל גיל 24, אבל מי שם על הכללים? פשוט תזרקו אותנו למעצר עם שוטר מהגר מהודו בשם הבדוי שלו, צ'ארלס מילר, ונחיה את החיים עם נרקומנים העונים לשם בנדיקט, שרלוק ודין. כמה נחמד, נכון?

ליוויתי את ליזי לבית שלה. אבא שלה צפה איך מנצ'סטר יונייטד מביסה קבוצה אחרת, שאין לי מושג איך קוראים לה. הוא אכל פיסטוקים ושתה פטל בטעם ענבים.

"היי, אבא," אמרה ליזי, מעורפלת.

"היי, ליזי." הוא חייך. "רוצה להצטרף?"

"אני ממליצה שלא, מר גרין," התערבתי. "חזרנו ממסיבה עכשיו."

מר גרין עובד במשטרה. דיקסון גרין, שוטר מאמן. או פשוט שוטר. הוא גבר די רזה יחסית, זיפים כמובן, בן 50. יש לו שיער שחור, אח לפחות מה שנשאר ממנו (כאילו שהוא שומע אותי, תסתמו כבר) ועיניים צרות וכהות. יש לו מבטא בריטי כבד, אבל כולם עדיין מבינים אותו. בינתיים.

הוא חוזר מהעבודה, לפי דבריה של ליזי, בשתיים עשרה וחצי בלילה. הוא לא הכי מגניב, אבל אני חושבת שהוא אבא די טוב. 

ואולי זה הזמן להכיר את ההורים שלי. טוב, אז הם כל הזמן רבים. כל הזמן, אני אומרת לכם. פעם צעקתי עליהם "אולי תתגרשו כבר?!", והם ענו לי שהיו להם חיים לפניי ולפני שרלוט, ושהם הולכים לטיפולים זוגיים וכל החרא הזה. כן, שמענו...

"אה, טוב," הוא צחק. "אליזבת' מתוקה, לכי למיטה."

"מה שתגיד, אבא. ביי, 'ארק." היא נופפה בידה לשלום. נופפתי בחזרה וסגרתי את הדלת. מפה אני יכולה ללכת הביתה לבד, הבית שלי במרחק כמה בתים מפה.

התחיל להתקרר. איזו מטומטמת, הדבר היחיד שהבאתי זה שמלה. לא סוודר, לא סווצ'ר, שום דבר. רק שמלה, כמו טיפשה. איך לא צפיתי את התחזית? 

אם אתם חושבים שלקפוא בצינת השעות הקטנות בלונדון זה גרוע ביותר, תחשבו שוב. כי התחיל לרדת גשם. זה יכול להיות יותר מושלם?

שמעתי צעדים מאחוריי. מה לעזאזל? איזה אדם שפוי ייצא לרחובות לונדון הגשומים בשתיים עשרה בלילה!

"היי." שמעתי קול רך. סובבתי את ראשי קלות וגיליתי ראש חום פרוע מתחת לכובע משובץ, מקטורן שחור שמזכיר את שרלוק הולמס ואת המאה ה-19 וה-20 באנגליה. עיניים חומות נוצצות התמקדו בי, למען האמת. יד אחת הייתה טמונה בתוך כיס עמוק במקטורן, בעוד שהשנייה החזיקה מטרייה. זה היה לא אחר מאשר ג'יימס פוטר.

"היי, פוטר," הסמקתי מהרעד. מה הוא עושה פה, לכל הרוחות? הוא הבהיל אותי! חשבתי שזה איזה פדופיל או משהו; אבל אך איזה גבר ינסה לגעת בי, לא משנה אם הוא בן 30 או בן 18 או 17 או אני לא יודעת מה, אני אבעט לו בביצים ואעיף אותו לכל הרוחות. אני מתכננת לרכוש חבר בשנות ה-20 המאוחרות, לא לשכב עם איזה אידיוט חסר מוח בין 18, שכאילו כתוב לו על המצח שהוא חולה חסר מוח.

"צריכה הגנה מפני הגשם, קלארק?" הוא גיחך והתקרב אליי. אם אתרחק, רק אביך את שנינו. מסיבות אישיות (שדרך אגב, ממש לא עניינכם), החלטתי לא להתרחק.

"לא ממך, זה בטוח." גיחכתי. הרגשתי את הגשם פוסק. כשפתחתי את עיניי מהמצמוץ המהיר, שמתי לב שהגשם פסק רק בקרבתי, והבנתי שהמטרייה של פוטר מגנה עליי מהגשם. יופי, אלוהים. איזה מין סוטה אתה, שאתה רוצה לקרב אליי את ג'יימס פאקינג סיריוס פוטר, הא? מה עשיתי?

חוץ מזה, הוא תפוס בכל מקרה. לא שאכפת לי, כמובן. פוטר וצ'יין מתאימים, האמת. שניהם מטומטמים, עם אגו בשמיים ותחת בעננים, אז הנה. השילוב המושלם.

"שאני אבין," הוא התחיל, משועשע. "את קוראת לי נשי?"

"זה לא מה שאמרתי כרגע?" חייכתי. תגידי, את מבינה שאת אשכרה מדברת עם ג'יימס פוטר הפוץ עכשיו, נכון?

לא נראה לי. ואל תנסי להכחיש אפילו, חתיכת כלבה בוגדנית, שאת מאוהבת בג'יימס פוטר.

תגידי, מי את שתשפטי אותי?

היי, אני עדיין את! דברי אליי בכבוד, או שתמצאי את עצמך בחברת פולי רשפלד ממחלקת המהגרים מאלוהים-יודע-איפה ליד אוקראינה. שהשם האמיתי שלו בכלל הוא גונתר טאקי.

"אוי, תסתמי." הוא היה כל כך קרוב אליי. עד כדי כך, שיכולתי להרגיש את החום שיוצא ממנו. כן, ללא ספק. אני מאוהבת. 

תכחישי!

עוד פעם את? מה את רוצה? את לא יכולה לתת לי להתחבר לצד הרגשי שבי?

לצד הרגשי שבך? מטומטמת! את יודעת מה צ'יין וכל השכבה תעשה לך ברגע שתגלה שהתקרבת לחבר האהוב שלה? יפתחו לך דף שנאה בכל הרשתות החברתיות, יציקו לך הרבה יותר מעכשיו, תאמיני לי... זה יכול להגיע לרמה הרבה יותר גבוהה! 

עוד קול מטופש שבי אמר לי להתרחק ממנו. כמה שיותר רחוק, כמה שיותר טוב. אני לא צריכה לראות אותו. מי הוא בכלל? סתם אידיוט נפוח.

"אז, קלארק," אם הייתי יכולה לקבוע לעצמי שעת מוות טבעי, זה יהיה בקרוב. בקרוב מאוד. "מה את עושה בימים אילו?"

"חופשת האביב רק התחילה, פוטר," השבתי בפשטות, כפרט מיותר. "האמת, אין הרבה מה לעשות." הלב שלי פעם. יכולתי להרגיש אותו פועם בעורקים שלי, אז החלטתי. תשלטי בעצמך, דניס. תנשמי עמוק. לאט לאט, פשוט תגידי משהו שיגרום לו להרגיש שאת כלום ואת לוזרית. מה שאת, אפס. בסדר? פשוט תעשי את זה.

ברגע הזה, הבנתי שהדימוי העצמי שלי ממש נמוך. אין טעם לעלות אותו, שרלוט כבר ניסתה. היא הכתה אותי בשוט והכריחה אותי להגיד שאני יפה וחכמה. טראומה לכל החיים, אל תסמכו על בנות 12 שכל מה שיש להן בראש זה לשלוט על העולם.

"אני לא כמוך, פוטר. יש לי חיים." ניסיתי לא לגחך. כן, בטח. חיים מרגשים ומלאי הרפתקאות.

"טוב," הוא חייך, חיוך מאוזן לאוזן. "את יודעת, מה מצחיק?"

לא עניתי לו. "שבנים הם הרבה יותר רגשניים מהבנות. את יודעת את זה? הם פשוט נשברים ברגע הזה. פשוט מתנפצים. אבל כאלה אנחנו, הגברים. את יודעת, שומרים בפנים."

"לא ממש בא לי על שיחת עידוד, פוטר," עניתי, בלי הבעה על פניי. "מאיפה זה בא?"

"סתם חשבתי, את יודעת," הוא פיהק והמשיך לדבר. "כשזה הרגע, הגבר חייב להוציא את זה."

"ומה עם האישה?" תהיתי, ספק סקרנית ספק נוזפת.

"האישה האמת, היא זו ששומרת וזה מצליח לה. כשזה הרגע לעשות את זה, היא לא נכנעת."

הלב שלי התחיל להלום שוב. הרגשתי תחושה מוזרה במעלה הגרון שלי, כאילו אני עומדת להקיא. אבל התחלתי להיות חמה שוב. לאט לאט התקררתי, כשנשמתי עמוק וקיוויתי שפוטר לא יבחין בזה; רגע, ממתי אכפת לי מה חושבים עליי? ממתי אכפת לי מה פוטר חושב עליי, לעזאזל?

לפני שהספקתי לסלק את כל המחשבות מראשי, שפתיי היו צמודות למרשמלו דמוי-שפתיים. העיניים שלי היו סגורות; הרגשתי לשון נוגעת בשלי, מתחכחת איתה. הלב שלי פעם, והרגשתי שוב חמה שידיים נכרכו סביב מותניי במהירות והצמידו אותי אל גוף כלשהו. לא יכולתי להתשחרר. לא ניסיתי, למען האמכולנובל אלוהים, ידעתי מי זה. ורציתי לסלק אותו ממני, מה שהלב דרש ממני. אבל המוח דרש אחרת. זה קצת מוזר, לא? זה אמור להיות ההפך. ללכת לפי מה שהלב חושב, אבל הלב שלי חשב 'תסלקי את פוטר ממך, לכל הרוחות!'.

לא שאני מבינה בנשיקות, כי זו הנשיקה הראשונה שלי עם בני המין השני, ואולי חוץ מבן הדוד שלי נייל, אבל זאת הנשיקה הכי טובה בעולם. הרגשתי זרם חשמלי כזה, מה לעזאזל? ואת הגוף שלי רותח כולו, כאילו הוא עולה בלהבות. ואת הלב שלי פשוט דוהר, ואת הלחיים שלי בוערות. ככל שהתקרבתי לגוף הזה, הגוף שלי התקרר יותר. כאילו שידר לו, תירגעי, הכל בסדר. אני פה.

נזפתי בעצמי על שנתנתי לפה שלי להיפתח יותר. ואז פעלתי. תפסתי במקטורן של פוטר ודחפתי אותו ממני. הפנים שלי היו אדומות לגמרי, אני אומרת לכם. לגמרי.

"מה לעזאזל אתה עושה?!" זעקתי. טמנתי את פניי בידיי וכעבור זמן מה הוא דיבר.

"אני מצטער, זה פשוט - זאת את, אי הבנה - "

"אני אגיד לך מהי אי הבנה, פוטר! לך יש חברה אוהבת בשם מריאן צ'יין, בסדר? היא הילדה הכי מקובלת בשכבה! היא יפה ואתה אוהב אותה! כל פעם שהיא מתקרבת אליך, היא מרגישה את החום יוצא ממך, וצמרמורת, וזרם חשמלי, וגוף רותח! זהו, בסדר? אתה אוהב אותה והיא אוהבת אותך, וככה אתם חיים עד עצם היום הזה!"

הוא שתק. אני בכלל לא דיברתי על מרי צ'יין, ואתם יודעים את זה. הרגשתי דמעה על לחי וקבעתי באותו ברגע במחשבות שלי, שאני מטומטמת גמורה. פשוט רגשנית שדורשת תשומת לב.

הרגשתי את הכעס גואה בי... לא. אכזבה. אכזבה, כעס, עצב - הכל מעורבב. זו הרגשה חרא, במילים יפות; הגשם הרטיב אותי עד שד עצמותיי. האמת, לא היה לי אכפת מזה בכלל. 

"אתה חתיכת שמוק אגואיסט, פוטר. אתה אידיוט." הסתובבתי ורצתי לכיוון הבית שלי, רטובה לגמרי. מהגשם.

ומהדמעות.

הפרק הקודם		הפרק הבא