מלחמת הטהורים והאפלים

שאלום לכם!

אז ככה. אני עדיין לא חשבתי על הכל, בגלל זה אני מתעכבת כל הזמן. אפילו את הרשע לא קבעתי!

אז אני ממש מתאמצת להוציא פרקים בכל זאת. יכול להיות שהיו ויהיו הפסקות ארוכות בין הפרקים, יותר ממה שאני ואתם רוצים. סורי, אבל אין בררה.

דרך אגב, זה בטח קצת מוזר, אז אני רק רוצה להבהיר. אנבת' והרמיוני נפגשו לראשונה כשהיו בנות שבע. הפגישה הבאה הייתה 11 שנים אחר כך, כשהיו בנות 18. הן שמרו על קשר טלפוני ממש טוב מאז, ושש שנים אחר כך (כשהיו בנות 24) הרמיוני נסעה אל אנבת' שוב. עכשיו עברה שנה, הרמיוני ורון כבר נשואים והרמיוני בהריון עם רוז. זה הכל.

תודה רבה על כל התגובות, זה ממש דוחף אותי להמשיך! לא להתבייש לחפור! ותודה רבה לכל אלה שהמליצו :)

אוהבת, אלבטראוז

"ר-רייצ'ל? וויל? מה לעזאזל אתם עושים כאן?" שאלה אנבת' בתדהמה.

הג'יניג'ית המתולתלת ומלאת הנמשים התנפלה על אנבת' בחיבוק. "אוי, אנבת'! את בסדר! כל כך דאגתי!"

וויל חייך חצי חיוך וסתובב אל רון והרמיוני פעורי העיניים. "היי. מה נשמע?"

"ב-בסדר," גימגם רון, מבולבל.

"מה זה?" שאלה רייצ'ל, מודאגת פתאום. היא בחנה את הפצע של פרסי, שהקסם התחיל להשפיע עליו ולכן זרח מעט באור כסוף ורך. נשימותיו הקצובות של פרסי הראו שהוא ישן.

"זה בסדר, פרסי נפצע," מיהרה אנבת' להסביר. "אבל רון והרמיוני... מכירים שיטת ריפוי מיוחדת. הוא יהיה בסדר."

וויל מיהר אל פרסי. בתור סוג-של-רופא, הוא הרגיש אחראיות מסוימת לבדוק שהכל בסדר.

"אתם בטוחים שהשיטה הזאת טובה? אני יכול לתת לו טיפול רפואי ש-"

"הכל תקין, וויל," אמרה אנבת' ברוגע. "באמת."

רון והרמיוני הינהנו לאישור.

"אז..." הרמיוני התנועעה בכיסאה. "איך הגעתם הנה?"

וויל חשף כדור-צל שהיה בכיסו.

"כירון נתן לנו שניים. הוא לא הבין למה שניכם לא הגעתם גם למחנה הרומי, אז אני ורייצ'ל התנדבנו לבדוק."

רייצ'ל הנהנה. "אז הכדורי-צל הביאו אתכם לפה?"

"כן. מסתבר שלכאן הכי היינו צריכים להגיע. אתם יודעים שהכדורים לא יציבים עדיין."

"אז אתם לא חוזרים?" שאל וויל. "תיכננו להביא אותכם איתנו למחנה."

אנבת' נענעה בראשה לשלילה. "מצטערת, וויל. כנראה שמה שקורה כאן גדול יותר. זה קשור גם לרון והרמיוני, ואני נשארת לברר את העניין."

וויל חייך מעט. "הנה, קחי. שתוכלו לשמור על קשר." הוא הוריד את נרתיק העור שהיה תלוי על צווארו והעביר אותו לאנבת'. זאת פתחה אותו וחייכה חיוך רחב.

"תודה, וויל. מבטיחה להשתמש בזה."

רון והרמיוני הביטו בנרתיק בסקרנות. היא חשפה בפניהם את תוכנו. 

היו שם מטבעות זהובים, לפחות עשרה, ועליהם חריטות משונות ששניהם לא הצליחו לקרוא.

הרמיוני קימטה את מצחה. "איך מטבעות עוזרים לך לשמור על קשר?"

אנבת' סגרה את הנרתיק. "אני אראה לכם כשאשתמש בזה. זה שיטה טובה לחצויים, משמש תחליף לטלפון."

הרמיוני הנהנה בחוסר ביטחון.

"אז," פתח רון. "אני מניח ששניכם חצויים?"

רייצ'ל נענעה בראשה. "וויל כן, הוא בן אפולו." היא חייכה. "אני סתם בת תמותה רגילה, כמוכם."

אנבת' חבטה בה בשיעשוע. "לא, את לא. וגם הם לא." היא הסתובבה אל רון והרמיוני. "רייצ'ל היא האורקל. היא נותנת נבואות, והעירפול לא משפיע עליה."

"הו," אמר רון, ללא ספק מופתע. "יש דבר כזה בכלל? לתת נבואות?"

היא חייכה חיוך ביישני. "אין לך מושג עד כמה." 

"אמרת שגם הם לא בני תמותה," אמר וויל, בוחן את רון והרמיוני. "למה התכוונת?"

"הם באמת לא," אמרה אנבת', נעשית מתוחה מעט. "רון והרמיוני... טוב, אולי עדיף שאתם תסבירו."

וויל ורייצ'ל הביטו בהם בשאלה. הרמיוני חילצה חיוך, ובלית ברירה התחילה את ההסבר הארוך שסיפקה לאנבת' לפני שבע שנים. היא השתדלה לא לפרט כמו שפרטה אז, היא לא רצתה לחשוף יותר מידי. היא הסבירה במהירות האפשרית ונתנה הוכחות, כדי שלא יחשבו שהכל בדיחה.

"אז אתם אלה שתקפו?" שאל וויל, מצחו מקומט. "ראיתי אנשים עם גלימות ו... שרביטים."

רון הזדקף מיד. "לא אנחנו תקפנו אתכם. זאת קבוצת קוסמים מסוימת, שהיא לא ממש בעלת מניעים טהורים. תאמינו לי, רוב הקוסמים לא מסכימים איתם בכלל."

רייצ'ל בהתה בהם בפה פעור, עדיין מעכלת. "אין מצב. אתם קוסמים. אין מצב."

הרמיוני חייכה חיוך עדין. "דווקא יש," אמרה במבוכה.

"זה כזה אדיר!" התלהבה רייצ'ל. "רגע, כירון יודע?"

אנבת' נראתה כאילו סטרו לה. "אה... אני לא יודעת. זאת אומרת, לא סיפרתי לו. אבל הוא יודע הרבה דברים, יכול להיות שהוא מודע לזה." היא מצמצה. "בכל מקרה, כדאי שתספרו לו. אם הוא יודע ואם לא, כשתחזרו תגידו לו שהקוסמים קיימים. תגידו לו שרובם נחמדים, כמו הרמיוני ורון שכאן, אבל יש קבוצה שנקראת 'אוכלי-מוות', והם כבר פחות נחמדים. תגידו לו שהם אלה שהסירו את ההגנות מהמחנה."

"עדיין לא הבנתי איך הם ידעו," אמרה הרמיוני בתסכול. "איך הם ידעו עליכם בכלל? על החצויים? ומה יצא להם מלהתקיף?"

לאף אחד לא היו תשובות.

"רגע," אמר רון. "אתם חושבים... אתם חושבים שהמפלצות ואוכלי המוות משתפים פעולה?"

"כנראה," אמרה אנבת'. "הם תקפו ביחד. זה לא יכול להיות צירוף מקרים."

"כן, ושתי הקבוצות אפלות ועסוקות בעיקר בלהציק לנו. דיי דומים," רטן וויל.

"יש בזה משהו," הודתה רייצ'ל. "אבל... מה הם כבר רוצים מאיתנו? מה יצא לאוכלי המוות מלעזור למפלצות להתקיף?"

"אולי הם רוצים לשתף פעולה," הציעה אנבת'. "לפעול ביחד. לעזור אחד לשני."

"או שאוכלי המוות רוצים משהו אחר," אמרה הרמיוני בקול קודר.

"למה את מתכוונת?" שאל וויל.

הרמיוני הביטה בהם במבט אפל. "אולי הם נתנו למפלצות עזרה, כי הם רוצים משהו בתמורה. הם לא יספקו את שירותם בלי סיבה."

שררה שתיקה. לאף אחד לא הייתה תגובה למשפט הזה.

אנבת' נאנחה והעבירה את מבטה לפרסי. עיניה נפערו.

"הרמיוני," אמרה בקול לחוץ. "את בטוחה שזה... טוב?"

הרמיוני התקרבה אל פרסי. החתך שלו התכסה בחוטים כסופים, כאילו עכביש טווה שם קוריי כסף. גופו של פרסי היה רפוי וכבד כאילו הוא ישן, אבל הרמיוני שזה עמוק מזה. לא משנה כמה ינערו את פרסי, הקסם ימנע ממנו מלהתעורר עד שהפצע יסגר לגמרי. הוא מושבת לפחות עד מחר.

"זה בסדר," אמרה הרמיוני וחזרה לכיסא הקטן שליד השולחן. "זה שלב בתהליך. עוד כמה שעות פרסי יתעורר בריא ושלם."

רייצ'ל התקרבה אל פרסי. עיניה נפערו. "זה כאילו, קסם כזה? ככה זה נרפא?"

רון הנהן, משועשע מעט.

"אוי, זה כל כך אדיר! אני -" היא קטעה את עצמה בחדות ונעצרה. עיניה איבדו מיקוד ובהו קדימה מבלי לראות דבר.

"רייצ'ל?" שאלה אנבת' בדאגה. זאת מעדה קדימה, כשערפל ירוק מתחיל לאפוף אותה.

"אוי לא," פלט וויל. הוא תפס את רייצ'ל בדיוק כשזאת מעדה הושיב אותה על קצה המיטה של פרסי.

"מה זה? מה קורה?" שאלה הרמיוני בלחץ.

"נבואה," הסביר וויל בקצרה. רייצ'ל התנועעה קדימה ואחורה במקומה, ואז פתחה את פיה.

רון והרמיוני נרתעו שניהם כשקול עתיק ומלחשש בקע מפיה, במקום הקול החביב שאליו התרגלו. הערפל הירקרק התפשט מסביבה.

"שני צדדים שהתפלגו יחברו,

 ובציד הותיק יפצחו.

כוחות חדשים את הישנים יחליפו,

את הראשונים להעלות מן התהום ינסו.

מזלות יתחלפו וישתנו,

והפירות את הגורל יקבעו.

כי על אף הדחיות הארוכות,

מלחמה של טהורים ואפלים סופה להיות."

רייצ'ל קרסה אחורה. וויל מיהר לתמוך בה תוך כדי שהוא מחליף מבטים מוטרדים עם אנבת'.

הרמיוני פתחה את פיה להגיד משהו, בדיוק כשהאדמה התחילה לרעוד.

בדרך כלל אני לא נוהגת לכתוב כאן דברים, אבל אני רק רוצה להודיע:

אמרתי לכם שהפרטים יכולים להשתנות, וזה נכון. לא כזה חשוב, אבל הרמיוני בהריון בחודש השני ולא הראשון.

ויכול להיות שהנבואה תשתנה. אני לא סגורה עליה עדיין, ולכן אם יהיו שינויים אני אודיע. תודה על הסבלנות!

ויצא סוף מותח, לא?

הפרק הקודם		הפרק הבא