כשהחיים מתהפכים

היי אנשים! אני כותבת את הפרק הזה מהמחשב של אבא שלי, אז אם יש מילים לא שלמות, אז זה בגלל זה.

 אל תשכחו להגיב, וכמובן, להגיב! אני ממש צריכה את זה.

אוהבת, דרדר!

מצעי החדשים שהועברו (על ידי ניקו, שקיים את הבטחתו בהלם קל,) לביתן שלוש, עם פרסי גקסון שהבין שאני מתעצבנת כשהוא קורא לי 'אחות קטנה', אז הוא מקניט אותי.
בבוקר פרסי העיר אותי, כוס מים חד פעמית בידו.
"בוקר, א-"
"שלא תעז." איימתי, מעוצבנת שהוא מצליח לעלות לי על העצבים.
"-חות קטנה. מה קורה?" השלים בחיוך מעצבן, מרוצה בעליל שהצליח שוב לעצבן אותי.
הזעפתי אליו את פני. ולהפתעתי, הוא צחק.
"תרגעי, אני רק צוחק. מה הבעיה שלך אם זה שני קורא לך-"
נעצתי בו מבט מצמית, והוא השתתק.
"שאני קורא לך ככה?" תיקן את עצמו.
"תראה, אני לא אשמה שאבא שלך בחר להיות עם אמא שלי. מבחינתי, לעזוב באמצע הריון מתקדם לא נחשב 'אבא'."

פרסי הזעיף ת פניו.

"בכול מקרה, כיוון שאני המדריך הראשי-"

"למה? כלומר, אני לא מתנגדת, אבל אנחנו רק שניים, ואתה מתקדם יותר ממני בשימוש בחרב. בטוח שיש לך יותר דברים לעשות מללמד אותי."

"נכון, ולכן ניקו ילמד אותך איך להילחם בחרב, ואז תלכי לשיעור חץ וקשת עם דניאל, ואז תבואי לאימו לבד, לטיפוס על קיר הלבה. אחר כך את באה אלי ונבדוק מה את כולה לעשות עם מים."

"מה זאת אומרת מה לעשות אם מים?" שאלתי בחשד קל, לא בטוחה מה זה אומר.

"אני שמח ששאלת!" חייך פרסי חיוך ממזרי וכיוון את ידו לכוס המים.

להפתעתי גמורה, מים החלו לעלות כלפיו מעלה, כאילו הם בופסא שקופה.

"ככה נבדוק. אני לא בטוח עם יש לך יכולות כמו שלי, כי לג'ייסון, יש אחות והם עושים דברים שונים לגמרי."

כששאלתי בבלבול מי זה ג'ייסון, פרסי הסביר לי את כול הסיפור.

"בכול אופן, נגמרה ארחת הבוקר. ניקו אף פעם לא מגיע, אז תצתרכי ללכת לביתן שלו ולבדוק אם הוא ער. הביתן שלו זה הביתן האפל. בהצלחה!" אמר והלך, משאיר אותי מבולבלת ותוהה מה לעזאזל הלך עכשיו.

התלבשתי, ויצאתי החוצה.

מרוב התבוננות להחיל הכול, לא שמתי לב שנתקעתי במישהו.

נפלתי לריצפה.

"מצטער, לא שמתי לב..." אמר קול ועזר לי לקום.

התבוננתי בי שפגעתי.

הוא היה בן שבע עשרה בערך, שער בלונדיני עיניים כולות חשמליות וצלקת מעל השפה.

"ג'ייסון." הציג את עצמו. אז הוא ג'ייסון שפרסי סיפר לי עליו?

"קים. ואת?" שאלתי את הבחורה שלידו.

"פיפר. את בטח אחותו של פרסי, נכון?"

פתחתי את פי למחות, אבל לפני שהספקתי נזכרתי בניקו.

"כן. יש לכם מושג איפה ניקו נמצא? פרסי אמר שהוא מלמד אותי לחימה עכשיו."

"כן. זה שם," אמר ג'ייסון והחווה בידו על ביתן קודר. "המלצה שלי, אל תתני לחרב שלו לגעת בך!" צעק אחרי, צוחק.

גלגלתי עיניים ורצתי לביתן של ניקו.

דפקתי בחוזקה, מתנשפת מהריצה המהירה.

ניקו פתח, לבוש שור כהגלו.

"מה-? אה, זו את." 

נשמתי עמוק, מנסה לא להתעצבן.הדבקתי על הפרצוף שלי את חיוך.

"כן זאת אני. יש לי שיעור איתך בלחימה בחרב."

ניקו הזעיף פנים. "זה שאמרתי שאני אשאר לא אומר שאני מורה עכשיו." מלמל. 

 "כן, אבל משהו צריך ללמד אותי. יש לך משהו טוב יותר לעשות עכשיו?" שאלתי.

"טוב, לא." הודה ניקו. "בואי."

עקבתי אחריו, עד שהגענו למגרש הלחימה.

"בואי נתאים לך חרב." הוא רץ עד לקופס גדולה בקצה המגרש, ואני בעיקבותיו.

בתוך הקופסא היו שלל סכינים וחרבות, פגיונים וכלי נשק שלא זהיתי.

עברתי על כלי הנשק השונים, עד שהגעתי לחרב דקה, קלת משקל וחדה.

"אני אתחיל במשהו בסיסי." אמר ניקו, שצפה בי לוקחת את החרב.

הוא תקף אותי בפתאומיות, אבל הייתי רגילה. בשיעורי הסיף בבית הספר היו הרבה אנשים שתקפו בצורה הזאת. פשוט לא ידעתי שזה דומה ללחימה כול כך.

זכרתי את דבריו של ג'יסון. לא לתת לחרב לגעת בי. האמת, שזה מסכם בערך את כול חוקי  הסיף. רק שפה מותר לזוז לכיוון האויב.

ניקו תקף, חסם, התגלגל, ושוב תקף, אבל לגעת בי הוא לא הצליח. מתבר שלסיף בבית הספר יש הרבה שימושים מלבד זריזות.

בסופו של דבר, ניקו הפיל את החרב שלי בסיבוב.

נשכבתי על הריצפה, מתנשפת.

"סיימנו." אמר ניקו בכעס ופנה ללכת. לא הבנתי מה מרגיז אותו כו כך.

"זהו? יש עו חצי שעה!" צעקתי אחריו.

ניקו פנה לעברי.

"לא אמרת לי שהיו לך שיעורי לחימה בבית הספר." אמר בזעם.

"ממה בדיוק אתה כול כך כועס, הא?" שאלתי, מתעצבנת גם אני. "אז אני טובה כמעט כמוך, אז מה?"

הוא לא ענה.

"אולי תציא את הראש שלך כבר מהענן הדכאוני הזה, ותקלוט שלא רק אתה מסכן פה?!" צעקתי, מנחשת יותר ממה ששמעתי מפרסי.

צמרמורת עברה בניקו.

"את לא יודעת עלי שום דבר!" צעק עלי, ידו מתקרבת במידה מסוכנת לנדן.

"אה, כן? טוב לא רק לך התחרבשו החיים!"

"למה, בדיוק? כי הפסדת מופע בלט?"

"זה היה אמור להיות הרגע הגדול בחיים שלי! אם הייתי נמצאת, יכול להיות שהייתי משהי בעולם הזה!" צעקתי, דמעות של זעם ועצב זולגות על לחיי.

ניקו הביט עלי בכעס בזמן שרצתי לביתן שלוש.

"לא רק את יתומה!" צעק אחרי, אבל לא היה איכפת לי.

נכנסתי בסערה לביתן שלוש, עוקפת את פרסי.

"מה קרה, אחות קטנה?"

"אתה לא קורה ל אחות קטנה!" תקפתי אותו.

"וואו, תרגעי, קים." התגונן.

"אני, לא אשמה שאבא שלך בחר להיות עם אמא שלי! תפסיק להזכיר לי שדוקא כשהייתי צריכה אותו, הוא בח להתעלם וזרקו אותי לבית יתומים, יודעים שאני גדולה מדי בשביל שיאמצו אותי!"

פרסי יצא במהירות מהביתן. "סליחה באמת." מלמל.

ארזתי את דברי המועטים. אני לא נשארת פה. החלטתי.

ידי נתקלו בנעלי הבלט שאמא נתנה לי.

נעלתי אותם, לבשתי בגד גוף, באופן אוטומטי התחלתי זמזם את המנגינה שאמא שלי הייתה שמה בבית לנו כשהייתי חוזרת מהחוג.

"שם, רחוק מכאן,

נוצץ ארמון זהב,

אטלנטיס אבודה,

מי ימצא אותה?

מי יגלה מיקומה?

שם רחוק מכאן,

נוצץ ארמון זהב,

אטלנטיס הבודה,

אני מצאתי אותה."

רקדתי לפי מילים, הסגנון האהוב עלי.

הסתחררתי על פוינט, ואז בקפיצת ז'טה, ושוב סיבוב.

כשסיימתי בתנוחה על הרצפה, קמתי מתנשפת. ריקוד תמיד עוזר לי להרגע.

מאחורי, נשמעו מיאות כפיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא