שאלות

הרמיוני ידעה הכל מהכל, כל מילה ומילה. 

"ילדה טובה, הרמיוני." בלטריקס לחשה לה במתק שפתיים. 

היא חייכה בזדוניות. 
עקבייה השחורים של בלטריקס השמיעו צעד. 
דמבלדור התקדם לעבר הדלת בצעדים קטנטנים, וכך גם הארי אחריו, רק רון נשאר במקומו, קפוא. "תהרוג, אתה אמיץ הרי, לא?" אתה הילד ששרד. לחש קול קר במוחו. 
נסה.... הוא לחש שוב. 


"אבדה קדברה!" 
צעק הארי לעבר בלטריקס. בלטריקס נפלה, אחורה לאט לאט, בחבטה על הקרקע. דממה. דממת המוות. דמבלדור הסתכל על הארי, פעור פה. הארי בהה בשרביטו, מה עשה? הרמיוני הסתכלה עליו בעיניים בורקות וככה נמשכה שתיקה עד שסנייפ בא וגם הוא היה פעור פה. 

"א-רור אתה, הארי. א-ד-ון האופל ינקום בשמי." היא לחשה במילותיה האחרונות ועצמה את עינייה. 

"אוביליוואטה!" צעק דמבלדור והרמיוני נפלה אחורה, צווחת. 

-פלאשבק- 

היה זה בית ללא תמונות זזות, ללא עיתונים מכושפים, בית מוגלגי רגיל. המטבח היה מצוחצח ומובהק. ספר טלפונים היה מונח בשולחן הקפה ליד ספת העור שהרמיוני כל כך אהבה. הוילונות ליד המרפסת היו לבנים כירח וכולם הכירו את הבית הזה כבית שליו, שמח ותמיד אהב להכניס אורחים. 

בית משפחת הגריינג'רים. הרמיוני אתמול ביקרה שם. 

פניהם של הוריה של הרמיוני היו נפולות. הרמיוני לא שמחה כבר עד לפני יום. מה קרה לה?

"הרמיוני מותק, הכל בסדר? בואי תאכלי קצת פשטידה. את לא אכלת כלום כל היום כמעט." אמרה אמא של הרמיוני. אביה חייך, אבל שניהם חשדו. 

"עוד מעט אמא, עוד מעט." הרמיוני אמרה בחיוך מאולץ וישבה בספת העור. 

כשהרמיוני הלכה לכיוון מרפסת השמש, אמה ידעה שזה ניסיון מוצלח לחמוק לחדרה. 

חדרה של הרמיוני תמיד היה מסודר. האיפור שלה מסודר במגירה אחת, הבשמים והמסרק מסודרים ליד השידה, וכך גם המיטה וספרייה. אבל עכשיו? זה היה נראה כמו דיר, חשבה אמה של הרמיוני. ספרים פתוחים לרווחה בכל מקום, דפים מקושקשים שכתובים עליהם באנגלית The Dark Lord Is Here. 
אמה של הרמיוני הייתה מופתעת, היא לא ידעה מי זה. היא הניחה לזה ויצאה. 
------

-סוף פלאשבק- 

"אתה גם ארור, אלבוס." לחש קול קר מפיה של הרמיוני, זה לא קולה. 

"ולעולם לא תחווה אהבה, או חברות." אמר הקול הקר מפיה שוב. 

הארי נזכר שהוא עצמו אמר את זה, שוולדמורט נכנס גם למוחו. 

עכשיו וולדמורט עמד ליד הרמיוני. פרצופו הקר והרע עמד וצפה בהארי, השרביטים של רון, הארי ודמבלדור עמדו בהיכון. ללא התראה מוקדמת. 

"תנו לי את הילד," אמר וולדמורט בחיוך. 

"או שהילדה הטיפשה תמות." המשיך.

"תהרוג אותי, תהרוג אותי- הארי, אל תלך איתו. זוכר? ז-וכר שלראשונה פגשנו את סיריוס ו-והוא אמר שחברים מקריבים את עצמם? כ-כמו-כמו ההורים של נוויל? הנה, אני עושה את זה. תהרוג אותי, ו-וולדמורט." 

"אבדה קדברה!" שאג וולדמורט לעבר הרמיוני ונעלם. 

הרמיוני מתה? היא עמדה. היא לא נפלה אחורה. היא משותקת, חשב הארי. 

עכשיו היא נפלה אחורה, אבל עינייה לא נעצמו. רון רץ במהירות הבזק לעברה, מחזיק אותה בזרועותיו. 

"הרמיוני!" צעק רון ובכה. לדמבלדור והארי לא נותרו עוד מילים. 

"אל תדאגי, 'מיוני, ניקח אותך לבית החולים הקדוש מנגו והכל יהיה בסדר, אני מבטיח, נכון? הארי? הארי תענה לי! תגיד לי שהכל יהיה בסדר!" רון צרח. 

"ל-א, זה בסדר. זה לא כואב. זה מ-ושלם, אני כאן-אני כאן- בזרועותיו של האהבה הראשונה והאחרונה שלי." אמרה הרמיוני כשעינייה הולכות להיעצם. 

"לא...." שאג רון. 

"הרמיוני, תקשיבי לי. את לא הולכת למות לנו כאן, אנחנו ננסה הכל." 

"הארי- הארי. אין-" היא התנשמה בכבדות, נאבקת.

"תגידי משהו, כל דבר." התחנן רון. 

"תודה על שנים נפלאות." הרמיוני אמרה, ועצמה את עינייה. רון המשיך להחזיק אותה. מתאבל.
-----

היי, טוב. בטח תרצו להרוג אותי, אבל זה לא הסוף! הישארו כאן!!! 

הפרק הקודם		הפרק הבא