שנה ראשונה בהוגוורטס

הכל חשוך.. אני יודעת שאני ישנה אבל אני גם ערה בו זמנית. אני עומדת וצופה מהצד בגופי שלי, ישן.

הגוף שלי רגוע- אני מתנשמת באיטיות ונראת שלווה.

אני מסתכלת לכיוון ידיי. מנסה לראות אם אני עדיין קיימת כי את התחושה שאני מרגישה עכשיו איני יכולה לתאר.

אני עדיין כאן, רק שקופה. אני תוהה למשך שנייה האם אנשים אחרים יכולים לראות אותי במצב הזה.

אני מרגישה שמחה. ואנרגטית. אנרגטית כפי שלא הייתי כבר שנים ומאושרת כפי שלא הייתי מעולם.

אני מרגישה כמעט כמו אנרגיה טהורה.

לפתע על המחשבות שטרדו אותי קודם נדמו עכשיו כמיותרות וחסרות תועלת. הן נראו לי ממש טיפשיות..

אני חושבת בצלילות רבה יותר מאי פעם עכשיו, אך גם בטשטוש כבד ובלתי מוסבר.

שמץ מחשבות רעות וזכרונות רעים מידיי פעם עולה בדעתי. אני מתעלמת מהם.. מנסה להתמקד בתחושת האושר האילאית...

אני מסתובבת ומתרוצצת בכל רחבי הבית. אני מרגישה כל כך קלילה..

אני בודקת בכל רחבי הבית אם המשפחה שלי כבר חזרו.. אני עוברת כל חדר וחדר עדיין בהתרגשות.

הם עדיין לא חזרו, מוזר..

ושנייה לאחר מכן קלטתי- הם לא כאן! ומחשבות מעורפלות ושמחות עלו לראשי:

אני יכולה לעשות עכשיו כל מה שאני רוצה!! פשוט הכל..!

אני הולכת אל הספה, אל גופי. אני עדיין ישנה. אני מעבירה את ידי על הפנים שלי, על הנים שלי שבגוף שלי שישן על הספה עכשיו..

היד שלי עברה בין פרצופי והרגשתי דגדוג קל בפני.

צחקקתי, גלגלתי עייניים וחייכתי.

אני ממשיכה להסתובב בכל הבית, פשוטו כמשמעו. אני רוקדת כאילו אף אחד לא רואה אותי.

אני מאושרת כל כך.

שיר מתנגן בראשי, תקוע. חוזר על עצמו שוב ושוב כמו תקליט שבור.

אף פעם לא הייתי עד כדי כך מאושרת.

אני לא עומדת בדחף לשיר. אני עם חיוך ענק על הפנים.

אני מצחקקת בשנית ומסתחררת.

אני מתחילה לשיר

"He said let's get out of this town"

אני מתרגשת אף יותר, אם זה בכלל אפשרי. קולי היה נשמע הרבה יותר יפה מבדרך כלל.

אני ממשיכה לשיר

Drive out of the city"

"Away from the crowds

אני ממשיכה להסתחרר ברחבי הבית. מתרגשת משירתי.

הזמן כאילו זז אך גם עמד מלכת.

I thought heaven can't help me now"
"Nothing lasts forever

הבזק מחשבה שחור עלה בראשי.

אני מתעלמת וממשיכה לשיר

"..But this is gonna take me down"

עוד מחשבות כבדות עולות לראשי.

אני מנסה להתמקד בשיר.

אך ורק בשיר.

"...Say you'll remember me"

אני מתמוטטת על הרצפה ומתישבת. כאב לי הראש. אני מרגישה... שחור.

אני מנסה להיזכר במילים של השיר עוד הפעם.

Standing in a nice dress, staring at the sunset, babe"
Red lips and rosy cheeks
Say you'll see me again even if it's just in

".. your wildest dreams

אני מרגישה שיש כאן עוד מישהו. אני מנסה להתעלם אני בטוחה שאני הוזה. 

זה בטח רק הכאב ראש.

אני מנסה לחזור להתרכז בשיר:

"...Your wildest dreams"

פתאום אני שומעת קול גברי אומר מאחוריי:

"את שרה לא רע האמת... לא שאין עוד מקום לשיפור- אחרי הכל את עדיין לא סלסטינה (celestina warbeck) אבל... לא רע.."

אני מסתובבת לכיוון הקול. "סלסטינה...?"

אני שואלת. אין לי מושג על מי הוא דיבר.

"את לא מכירה את סלסטינה וורבק?! גדלתי על הזמרת הזאתי! אמא שלי הייתה שומעת שירים שלה כל הזמן!!"

"אוו... אמא שלך.. ואפשר לדעת אם יש לך טעם במוזיקה בעצמך...?" שאלתי והפעם בהתגרות.

הוא מגלגל עיניים ואומר : "את רק בוצדמית את. את לא תכירי"

"וואוו... , אני אומרת , התנשאות.. ממש בוגר מצדך"

"את אפילו לא יודעת מה זה בוצדמית בטח נכון..?" הוא אמר.

אני מחייכת אליו.

הוא מעביר יד בשיערו ואומר: "טוב אז בואי פשוט נתחיל מחדש..."

אני מעבירה במהירות גם יד בשיערי, מסדרת את הפוני שלי.

אני צוחקת ואומרת "אוקיי.."

הוא מחייך ונראה מרוצה מעצמו.

"אז... היי.. אני אוליבר. את שרה לא רע האמת. איזה שיר זה?"

אני צוצחקת בשנית:

"אתה לא מכיר? wildest dreams של טיילור סוויפט... אתה צריך לשמוע את השיר הזה מתישהו.." אני משיבה לו וחיוך עדיין על פני.

הוא מהנהן במהירות ואומר: "מה שתגידי.." גם הוא עדיין מחייך.

הוא נראה כאילו הוא מאפס שתי שניות והחיוך נעלם מפניו והוחלף בהבעה רצינית.

"אז נגיע לעיקר... זוכרת אמרתי לך להיות מוכנה?"

בלבול מהול בטיפת כעס תוקף אותי:

"זה היית אתה?!" אני אומרת מופתעת

הוא רק אומר לי: "תארזי מהר את הדברים שלך. אנחנו חייבים למהר."

הוא התחיל להגיד עוד משהו אבל..

נקודות שחורות בשדה ראייתי מתחילות להתגבש...

אני כבר לא רואה כלום. אני גגם לא שומעת.

צללים אפלים חולפים על פניי.

אני מרגישה את זה.

הצליל היחיד שאני מסוגלת לשמוע עכשיו הוא לחישותם של הצללים.

אני לכודה.

אני מנסה לפקוח עיניים.

אני לא מצליחה, העפעפיים שלי צמודות אחת לשנייה כאילו הדביקו אותן.

אני מנסה להזיז את ידיי אך ללא הצלחה.

אני מרגישה שנוגעים בי ומנערים אותי אבל אני לא יכולה לשמוע או לראות מי מזיז אותי כך בעצם.

כל מה שאני שומעת זה את לחישות הצללים...

הלחישות....

וצעקה אחת של שמי ברקע

כנראה דמיינתי, אני חשובת לעצימי.

אך הצעקה חוזרת על עצמה ואני נאבקת אף יותר להתעורר.

הצעקה חזרה עוד הפעם, אך הפעם עוצמתית אף יותר...

עיניי נפתחות במהירות בזמן שאני, כבר בגופי, 'קופצת', במהירות גבהה אפילו יותר לישיבה

אני שומעת צעקה נוספת ברקע

הפעם ללא מילים

לקח לי זמן לקלוט שהצעקה הגיע מפי.

הפרק הקודם		הפרק הבא