משחקי הרעב ה76

אין לי שמות לכל פרק, אז אני רק ימספר.. סבבה?

טוב לכל מי שיש הצעות לעלילה מיוחדת\זירה\משתתף או משתתפת מיוחדים במשחקים\כלי נשק או וואט אובר שישלח לי, סבבה? 

וראיתי שהמנויים באפנפיק הזה ובפאנפיק השני שלי הם לא אותם אנשים(חוץ מקצת) אז אני אומרת לכם- בבקשה תכנסו לחצי פוסידונית. סבבה?

מעולה. שמחה שדיברו. קראיה נעימה:)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

מאדג:

ישבנו כולנו בדירה מספר שבע. כולנו זה אומר אמא, רורי פיטה ואני.

"כן," פיטה אמר. "רציתי לדבר איתכם. אין לכם בעיות שאתם ביחד, נכון? אתם לא רוצים להסתיר דברים אחד מהשני?"

הינהנתי בשלילה, ורורי ציחקק במתח. "לא שיש לנו איזה כשרונות," הוא אמר במרירות.

"אוקיי. תספרו לי עליכם. באיזה תחומי ספורט השתתפתם?"

"אני בטניס, סיף, ואל תבנה על זה כי היייתי גרועה, ומחול אומונתי".

"תבינו, הדבר החשוב ביותר כדי לשרוד בזירה זה שהקהל יאהב אתכם וישלח לכם מתנות. בשביל זה צריך להיות נחמד ועם כישרון ויכולת אמיתית להרוג אנשים".

רעדתי. אמא שלי אמרה בזילזול: "לא שהקהל יאהב אותנו. אנחנו הצאצאים של סנואו," היא אמרה בקול של- מה, נפל לך בורג?

אבל פיטה התעקש: "זה לא יפגום בסיכויים שלכם. רוב האנשים פה הם צאצאים של מישהו ששלט בקפיטול. אתם צריכים להיות יפים, חביבים לקהל, מצחיקים, מעניינים, מסקרנים. את האנשים האלה הקהל בדרך כלל רוצה לראות עוד".

"אמממ-" הימהמתי בזעף- "אנחנו לא כאלה, בסך הכל אנחנו רוצים לחיות!"

"אני כאן כדי לעזור לכם בזה!" הוא אמר בקול של בלתי מאמין. "אנחנו באותו צד, אוקיי?"

היה קשה להתווכח עם זה, אבל לא כי האמנתי.

אלא כי לא היו לי הוכחות נגד.

מבט מלמעלה- חדר המדריכים:

"היי, יפה," אמרה קטניס לפיטה. הוא נישק אותה.

"איך אצלך?" הוא שאל אותה.

"אהה, מוזר. הם עסוקים בלהתלהב שהם רואים אותי ולא קולטים שרובם או כולם ימותו," אמרה קטניס במשיכת כתפיים. "ואצלך?"

"קיבלתי משפחה, והם נראים ממש שבורים מזה שהם הולכים כולם למות," ענה. "לא ראה לי שהם בוטחים בי".

"אין להם שום כישרון?" פיטה הניד בראשו לשלילה.

"שום דבר שיעזור להם".

"טוב, זה לא כמו אצלינו- בקפיטול כולם מפונקים ולא מוצלחים בספורט," קטניס אמרה בנימה עגומה.

"את ממש מעודדת, אהה? טוב, יהיה בסדר".

"ארז מה שלום המנצחים שלי?" שאג הייטמיץ'.

"בסדר, בסדר," אמרה קטניס בזעף.

"עם כאב אוזניים. קח את זה על המצפון שלך!" השיב פיטה.

"או, ככה אני אוהב אתכם. עצבניים!"

קטניס ליכסנה מבט לפיטה. "מדהים," הוא לחש לה.

היא הנהנה והביטה בהייטמיץ. "מה רצית?"

"אהה, לדבר איתכם במקום עם אוויר צח," הוא השיב בקלילות, כאילו זה היה הכוונה שלו. זה היה קליל יחסית למישהו שרוה לומר: אני? רק רוצה לדבר איתכם בלי פיקוח כי כנראה יש לי תוכנית להתחכם למישהו שאני לא רוצה שהוא ישמע.

"בכל מקרה," אמר הייטמיץ', "אתם באים?"

קטניס ופיטה הלכו אחריו.

מאדג:

בעטתי כדור לתקרה וחזרה. פינג פונג. פינג פונג.

כל פעם שהכדור חזר ליד שלי חשבתי על חבר, חברה או חיה שחבל לי להיפרד מהם. הרשימה הייתה ארוכה.

אם הייתי יכולה, הייתי פשוט מתה עכשיו. אני לא רוצה מוות עצוב מידי שהמשפחה שלי תבכה על המסך וכל האנשים בעולם יראו את המוות העלוב שלי.

מה פתאום, עדיף למות לבד. בלי צרות.

למה הגורל הזה הוא דווקא עליי? בחיים לא שמעתי על משפחה שלמה שהשתתפה במשחקים. זה כנגד כל החוקים האנושיים.

אם היה ספר חוקים של מה מותר ומה אסור במלחמה, הייתי כותבת את זה. בטוח.

אני חייבת להחליט מה יקרה. אני לא רוצה שאמא שלי ורורי ימותו. אבל הם לא יכולים שניהם לחיות.

דמעה הרטיבה את הפה שלי. בכלל לא הרגשתי שהיא זלגה.

בין כמה שעות כל העולם שלי התהפך. אנחנו מובלים לטבח. יש לי רק עוד שבוע לחיות. אז כדאי שאני ינצל אותם.

בדיוק עמדתי לקום מהמיטה והפעיל מוזיקה שמחה ולרקוד עד שאני יפיץ שמחה ויפזר חיוכים בכף, אבל קול עצר אותי.

"מאדג'?" שמעתי לחישה.

"זה אני," אמרתי די בשקט.

הוא צץ מהאפלה, והפה שלי נפער.

"אתה? מה אתה עושה כאן?"

***********************************************************************

אז.. תגידו (לא חובה חחח)מי אתם חושבות שיהיה האיש ומה התוכנית של הייטמיץ'- יש לי רעיון ומי שתנחש נכון תקבל הקדשה של הפרק הבא. אוקיי?

הפרק הקודם		הפרק הבא