האור בקצה המנהרה

ניקו שכב באמצע גזע עץ חלול. גברת אולירי והגורים שלה לא היו שם. 'היא בטח העבירה אותם למקום אחר.' הוא חשב.

הוא ניסה להתרומם, אך בקושי הצליח להזיז את ידיו וכבר נפל. ניקו לא הבין מה השתבש- הוא ישן המון, קיבל תרופות, התחזק... איך הוא במצב כזה?

ניקו בחן את מצבו: הוא הרגיש חלש מהרגיל. הוא בקושי הצליח לדבר או לזוז, לפחות הוא לא התפוגג.

כעבור כמה דקות, ניקו שמע מישהו נכנס.

"ניקו!!" הוא שמע את קולו של וויל סולאס.

'אוי ואבוי.' הוא מיד חשב. אסור שוויל ימצא אותו. הוא ניסה להתקדם בשקט לקצה המרוחק של הגזע, אך בקושי הצליח לזוז סנטימטר כשאור גדול הציף את המערה.

"ניקו!" וויל קרא ורץ לעברו. "אידיוט." הוא אמר ורכן לצידו. הוא תפס את ידו והזריק לתוכה נוזל כחול וסמיך. "מטומטם." הוא מלמל בעודו דוחף לפיו של ניקו את אחד מהמסטיקים המגעילים שלו.

"מה עשית?!" הוא קרא, ודמעות החלו להיקוות בעיניו. "אני אמרתי לך להפסיק עם קסמי השאול! מה חשבת לעצמך?!" 

"וויל..." ניקו לחש, אך וויל השתיק אותו.

"אתה אידיוט." הוא תפס את פניו.

"וויל..." ניקו ניסה שנית. "לא..."

"תסתום, פשוט תסתום." וויל אמר בעיניים דומעות. "מה לא היה ברור ב'בלי מסעות צללים'?! יש לך מושג כמה דאגתי?!"

ניקו שמע את הכאב בקולו של הנער הבלונדיני, הוא רצה לאחוז בידו, להגיד לו שהכל יהיה בסדר.

"אני..." הוא נאנח. "אני... מצטער... ש-", אבל לפני שהספיק להשלים את המשפט, הוא הרגיש בשפתיו החמימות של וויל על שלו. היה לו טעם מתקתק-חמוץ של אוכמניות, שהזכיר לניקו ימים טובים יותר.

הוא לא רצה שהרגע יגמר. הוא הרגיש את ידו של וויל על צווארו, ולא היה דבר נעים יותר ממנה.

בן אפולו התנתק ממנו בעדינות והביט בעיניו השחורות והעמוקות. הוא מעולם לא פגש נפש שברירית ועדינה משל ניקו. הנער הרגיש נבגד כל כך הרבה פעמים שכבר הפסיק לסמוך על החיים, כמעט העדיף למות. ביום שוויל פגש אותו על יד שפת האגם, כשראה כמה אבוד היה לאחר מסעות הצללים, הוא נשבע שלא יתן לדבר לפגוע בו, הוא נשבע להגן עליו.

וויל עזר לניקו להתרומם לישיבה והשעין אותו על אחד מקירות הגזע. הוא כרך את ידו סביב בן האדס.

ניקו הרשה לעצמו להניח את ראשו בחיקו. שנים רבות הוא לא סמך על אנשים, הרחיק עצמו מהם, יכול להיות שוויל ישנה זאת?

ניקו הרגיש את ידו של וויל מלטפת את שערו. הוא נזכר שאימו נהגה ללטף את ראשו בצורה כזו, כדי להרגיע אותו כשהצללים השתלטו עליו.

הוא חשב שמוטב להגיד משהו, אך לא רצה להרוס את הרגע. בכל מקרה, הוא לא חשב שיש בו כוח לדבר.

הם נשארו שם למשך זמן רב, עד שניקו היה חזק מספיק ללכת עד למחנה החצויים, בתמיכתו של וויל, שלא הוריד את עיניו ממנו לרגע.

* * *

"איפה. היית?!" הייזל צעקה על ניקו בכעס כשנכנס לביתן שלהם במחנה החצויים. וויל הרשה לו ללכת לנוח בביתן שלו, באופן חד פעמי בלבד.

"בשום מקום, תרגעי." הוא אמר והתרסק על מיטתו. 

"אני לא ארגע!" היא התקרבה אליו. "שלוש שעות! אתה נעדרת שלוש שעות! יש לך מזל שחזרת בזמן, כמעט שלחנו משלחת חיפוש אחריך ואחרי וויל!"

"וויל?" ניקו שאל בבלבול. "איך אתם יודעים על וויל?"

"אתה צוחק?" היא הרימה גבה. "המרפא הכי טוב וראש ביתן אפולו, אתה באמת מצפה שלא נשים לב? מה בכלל עשיתם יחד?"

"כלום." הוא הסמיק והתכסה בשמיכה.

"נו, תספר לי." היא התיישב לידו.

"לא קרה כלום!" הוא התעקש. "סתם טיילנו."

"אתה שקרן גרוע, אתה יודע?" הייזל זרקה עליו כרית.

"אוו!" הוא קרא במחאה.

"אתה תספר לי עכשיו מה קרה, או שאני אקרא לפייפר שתפעיל עליך דיבור הקסמה ותגרום לך לשפוך!" היא הכריזה.

"בסדר, בסדר." השיחה התחילה להזכיר לניקו את מה שקרה בארמון קרואטיה, עם קופידון.

"אז, אמ... היינו ליד האגם, ו... אממ... קרתה איזו תקרית, ו... ברחתי, במסע צללים. וויל מצא אותי -לא משנה איפה הייתי-, וזהו." 

"איזו תקרית?" הייזל שאלה בזהירות.

"שום דבר, באמת." הוא שיקר.

"ניקו..." היא אמרה בקול מזהיר. "אני אוהבת אותך והכל, אבל כשזה מגיע לשלווה שלך, אני לא אוותר. איזו תקרית?"

"טוב," הוא רטן. "אז כשנפגשנו באגם קצת דיברנו, ואני סוג של... נישקתי אותו (?)" 

"ניקו... זה..." הייזל הייתה המומה. "זה נהדר! ומה קרה אחר כך?"

זאת לא הייתה התגובה לה ניקו ציפה.

"נהדר?!" הוא שאל.

"ברור! זה הרי מובן מאליו שאאתה מחבב אותו!"

"רגע, מה?"

"אוף, ניקו! אני באמת צריכה להסביר לך הכל?" היא גלגלה את עיניה. "כל הזמן שהיית במרפאה, כשוויל היה לידך, משהו בך השתנה, היית שמח יותר, כאילו העובדה שהוא שם עושה לך טוב. באיזשהו שלב פייפר עלתה על זה שאתה מחבב אותו, ככה שכל השבעה יודעים, וכן, גם ריינה יודעת, אבל זה לא משנה! מה קרה אחר כך?"

ניקו עדיין היה בשוק, אך המשיך בסיפורו.

"אז כמו שאמרתי, ברחתי משם. וויל מצא אותי חלש נורא, אז הוא התחיל לטפל בי. ניסיתי לומר לו שאני מצטער על... מקודם, אבל הוא סתם לי את הפה ב... אמ... נשיקה." הוא חייך חיוך קטן.

הייזל נראתה כאילו היא עומדת להתעלף.

"ניקו! זה נפלא! אני לא מאמינה! אז עכשיו אתם כאילו, ביחד?"

"ווהו! תירגעי! מי אמר שהוא באמת מרגיש ככה? מי אמר שהכל לא היה הצגה כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר?"

בתזמון מושלם, התפרצה סו אלן, חניכת ביתן הקטה, לביתן האדס.

"זה נכון מה שוויל סיפר לי?" היא צווחה בהתרגשות.

ניקו חייך והנהן.

"זה מושלם! ניקו, אתה חייב ללכת לוויל, ואני מתכוונת, עכשיו! אני לא יכולה לחכות לספר לאחרים!" 

הייזל חייכה לעברו. "זה עונה לך על השאלה?"

היא וסו אלן יצאו מהביתן לעבר רחבת המחנה. 

"וודאי הולכות לספר לשאר החניכים." ניקו חשב בחיוך ורץ לביתן אפולו.

הפרק הקודם		הפרק הבא