זה עובר בדי-אן-אי

ג'יימס פגש את לילי בבוקר, העיגולים השחורים מתחת לעיניה של אחותו הקטנה נראו ברורים  על עורה הבהיר עד כאב, שערה הג'ינג'י לא היה מבריק ונחושתי כבדרך כלל.

זה היה רק הגיוני בהתחשב בזה שהם חזרו בשלוש לפנות בוקר אל הטירה, אחרי שג'יימס עזב אותה לשעה עגולה כדי להודיע לפרופסורים שהם בהוגסמיד עם אלבוס עד שהעניין יירגע. בלי ספק עבר עליה לילה קשה.

"לילש." הוא חיבק אותה כברכת שלום, "כול הכבוד לך על אתמול."

השפה שלה רעדה כשדיברה, "זה היה קשה יותר ג'יימס, גם בפעם הקודמת, אבל עכשיו בכלל, זה היה קשה יותר."

ג'יימס הנהן, הוא חשד כך בעצמו. "אנחנו נדבר עם אבא."

"אלבוס צריך לחזור הביתה, כשהוא ואבא ביחד לא קורה לאף אחד מהם כלום, בקיץ שום דבר אף פעם לא קרה, זה התחיל רק בהגוורטס."

ג'יימס ליטף את שערה, "זה לא נכון לילש, פשוט הייתה קטנה מדי אז לא ידעת. אבל בלי ספק זה קל יותר כשאלבוס היה עם אבא. זה היה קורה בעיקר בחורפים, כשהבחוץ היה לבן. הפעם הראשונה שלו הייתה בגיל שמונה."

לילי נשמה עמוק, "ביקרת אותו במרפאה?"

ג'יימס נשך את שפתיו, לראות את אחיו כך, לבן, כמעט כחול, היה בלתי נסבל בעיניו. "לא. את ביקרת אותו?"

"אני הולכת בזמן שיעור."

"איזה שיעור יש לך?"

"שיקויים, אבל לא אכפת לי." הקטנה אמרה באומץ.

ג'יימס נאנח. "את חייבת ללכת, אני אבקר אותו בסדר?" אמר כדי לפייס אותה.

אלבוס טבל את הנוצה בדיו, הכתב שלו רעד על הקלף כשכתב.

'אני לא יודע עד כמה אנחנו עוברים את אותו הדבר אבא, אבל בפעם הקודמת זה היה כמעט אלים.

הפעם הזאת המילה כמעט לא מתאימה לכאן.

אמרת שזה שאריות של קסם אפל נכון?

אז למה אני הבן היחיד שלך שמרגיש את זה?

אני חושב שאנחנו צריכים לדבר על זה כמו שצריך. אני צריך תשובות, אולי בהתחשב לילדות שלך ושל אמא יש לי ילדות נורמלית, אבל מה שאני עובר הוא לא נורמלי בשום צורה.

אני צריך אותך איתי. וגם את אמא. בבקשה בואו לבקר,

אוהב המון.

אל.'

הוא ניגב את קצה הנוצה בממחטה סופגת, משהו יבוא לבקר אותו בקרוב, הוא יוכל לשלוח לו את המכתב, או שהוא ישלח מחר, אחרי שהגוף שלו עצמו יפסיק לתת רושם של שק דלעות.

זאת הפעם השנייה בתוך שבועיים.

ואם הוא סופר אחורה, מתוך שבעת החודשים של השנה הזאת, היו לו כבר תשעה התקפים, בדרך כלל היו לו עשר בשנה.

אלבוס עצם את עיניו בכוח, הוא התפלל בראשו לכול אל שהכיר ולכול אחד שלא.

למה הקצב מגביר? הוא תהה.

"ג'יני?" הארי החזיק את ידה של אשתו, גם היום, אחרי כול השנים האלה הוא עדין התפלא מכמה קטנה היא בידו.

"מממ?" היא מלמלה מבין הכרים, קצוות שער ארוכות נחו על פניה.

הארי ליטף את גב ידה בקצוות אצבעו, "זה לא נגמר." הוא לחש, המילים יוצאות משפתיו בכאב.

ג'יני הזדקפה במקומה במיטה, אצבעותיה לופתות את ידו כמעט באינסטינקטיביות, "אני יודעת למה אתה מתכוון, אבל למה?" לא צריך להסביר לה, כניצולת אותה המלחמה בדיוק, כמשהי שבחרה לחיות את חיה לצד הגבר שסבל מסיוטים כול לילה שני. היא לא הייתה צריכה כתוביות לסרט הזה.

"הסיוט של אתמול, הוא נגמר בלחששנית." להודות בקול רם במה שעד כעשיו היה רק מחשבה אחת בראש, היה  כמעט כמו להביא את זה למציאות. במילים אחרות, היה קשה.

"מה הוא אמר?"

"זאת הייתה חידה."

"מה היא אמרה?" ג'יני שמרה על אוקטבות נמוכות, אבל הלחץ התגנב לקולה בכול מקרה.

"אני לא זוכר." הראי נשך את שפתיו.

"אז?..." היא צמצמה את עיניה לכדי חריצים.

"אולי אלבוס זוכר." הוא לחש.

"אלבוס?"

"הוא תמיד שם יחד איתי."

"אתם מחוברים?" היא הופתעה.

"תודעתית."

"הבנתי." היא עצמה את עיניה בכאב של כול אמא על מה שבנה עובר.

"צריך להחזיר אותו הביתה, לפחות כדי שיבין."

"אני אדבר איתו באח היום." הארי אמר.

הפרק הקודם