לא רק אנחנו

אני חוסם ודוחף ומסתובב ומפיל - רצף לא נגמר של תנועות עם חרב העצם הגנובה ועם ידיים לוהטות והמון אינסטיקטים. היריב שלי, המוגדוריאני בעל השיער המקורזל השחור כזפת, הודף את כולן. אנחנו בשוויון, שוב.

אנחנו נלחמים מהר, כל אחד מנסה למצוא נקודות תורפה אצל היריב, בקושי עוצרים לנשום. אני מצליף, הוא הודף ובועט,אני קופץ ויורה אש מהידיים שלי. הוא טוב יותר בחרב, אני לא מיומן כמוהו, אבל יש לי את יתרון הכוחות שלי. הלומן משמש אותי יורת מהטלקינזיס, שמשום מה פועל חלש מהרגיל וגם זה רק כשאני מתרכז חזק.

וככה יוצא שאנחנו שווים. ושווים. ושווים. והמצב לא משתנה, וכל יתרון שאחד מאיתנו משיג נמשך בערך שנייה עד שהשני מתעשת.

ואנחנו נלחמים. ואנחנו שווים. ואנחנו ממשיכים להילחם...

עד שבשלב כלשהו, אני לא בטוח כמה זמן עבר, המוג צועד את הצעד השלישי שלו לאחור.

ותודה לאל, אני קולט שהוא נוסג.

זה היה צפוי. פרסי כבר היה פצוע כשרק התחלנו, אחרי שהקופסא התפוצצה כשהוא במרחק חצי מטר ממנה. הוא קצת צולע, ויש לו חתך שאני לא יודע כמה חמור הוא במצח. ובמשך הקרב שנינו נפגענו, אם בחתכים ואם בכוויות. שיערתי שמתישהו הוא יתחיל להראות סימני חולשה.

ומסתבר שהמתישהו הזה הגיע. אני מכה במרץ רב יותר, מקווה לגבור עליו סוף סוף. כמובן, לא במכה אחת. הוא מיומן מידי בשביל ליפול ככה. אבל הוא ממשיך לסגת, בקצב גובר, ומתחיל לאט לאט לאבד קצב. אני מגביר את הקצב בהתאם אליו, צובר ביטחון רב יותר בכל תנועה. הוא מועד ומשפשף את מצחו בניסיון להזיז את הדם מעיניו, אבל הזרם שפורץ מעל הגבה שלו רק מתחזק.

אני יודע שהייתי צריך לשים לב לזה ולעצור בזמן, אבל לא עשיתי זאת. הייתי משולהב מידי. לא שמתי לב שבכל פעם הוא מועד למסדרון אחר, לפנייה הבאה. לא שמתי לב שכל מכה שהתקרבה לפניו או למקומות חשובים אחרים הוא הצליח בדרך קסם לחסום, לא מששנה כמה עוצמתית היא הייתה.

אני מבין שהוא עבד עלי רק כשהוא סוגר את הדלת מאחורי אחרי שאנחנו נכנסים לשירותי הגברים. הוא מזדקף ומרים את חרב הארד שלו, ואני קולט שנדפרתי. נכנסתי ישר למארב שלו, למרות שלא ברור לי מה הוא מתכנן לעשות עם חמישה תאי שירותים ושלושה כיורים.

אני מכווץ את עיניי בחשד ומסתער, בתקווה שאת החולשה שלו הוא לא זייף. כמובן שאני טועה. הוא הודף אותי לאחור בכוח רב ומחליק אל צידי במהירות, בועט. אני נופל הצידה ומזנק מיד לעמידה, מסנן קללה. יש לו בכלל חולשות?

אבל אז הוא תוקף, ונוסג ברגע שאני פוגע לו ברגל שמאל, ואני לא מצליח לעצור חיוך. הוא בכל זאת פצוע.

ומצד שני, אני עייף. ההצגה הקטנה שלו ממקודם גרמה לי לחשוב שאני קרוב לניצחון ולבזב את האנרגיה שלי. אז שוב - אנחנו שווים.

בחיי שאני שונא את המצב הזה.

אני מצליף בחרב הלבנה, הוא מתחמק ומצליף בחזרה. אני מתכופף ותופס את רגלו ביד רותחת, גורם לו לעצור את המכה באמצע כדי לקפוץ לאחור. אני מתקרב וזורק כדור אש, הוא חוסם אותו בחרב הארד שלו ופשוט מתגלגל אליי. אני לא מוכן לזה ונופל, והוא קם בקפיצה ומרים את החרב מעליי.

אני מצליח להתרחק בגילגול ממש שנייה לפני שזה מאוחר מידי. הוא מרים את החרב ואני בועט לו ברגל, קופץ עם החרב מעליו. התפקידים התחלפו. אבל הפעם לי יש יתרון, כי בעטתי לא ברגל הפגועה. הוא מעווה את הפנים ואני יודע שסוף סוף אני עומד לגמור איתו.

אבל אז, בצורה שמבלבלת אותי לגמרי, הוא מצליח לחייך מבעד לפנים הכאובים.

ומטח עוצמתי של מים פוגע בי מהצד.

אני לא יודע איך לכל הרוחות הוא עושה את זה, אבל נראה שהמים איכשהו מצייתים לו. חמישה סילונים, מכל חמשת התאים, ועוד שלושה קטנים יותר מהכיורים. המים דוחפים אותי לאחור במלוא העוצמה, מעיפים לי את החרב מהיד והיא עפה, נוחתת בחבטה ליד הדלת, הרחק מהישג ידי.

העיניים עטויות-העדשות שלו נוצצות כשהמים, בניגוד מוחלט לכוח המשיכה, מתמקדים בי וממלאים את כל חצי החדר שאני נמצא בו, בקצב הולך וגובר. מגיעים לי לברכיים. אני מנסה ללכת, לצאת מהבריכה המתמלאת, אבל המים קשים, מתנגדים לי איכשהו. זה כמו לנסות ללכת בבריכת ג'לי שכרגע יצאה מהמקפיא.

אני חורק שיניים וממשיך לנסות, למרות שאני יודע שזה דיי חסר תועלת. כשהמים מגיעים לי לחזה אני קולט שאני ברצינות הולך לטבוע ככה אם אני לא אעשה משהו, ומהר. המים יגיעו לי לפנים ויחסמו את דרכי הנשימה, ותוך שתייפ-שלוש דקות אני מנוטרל. ואז המוגדוריאני העולה על העצבים הזה יחסל אותי.

אני עוצם עיניים כשרעיון מבליח במוחי ומפסיק להיאבק במים. אני שואף אוויר לאט בניסיון להתכונן לחוסר בחמצן המתקרב, ומנסה להתרכז. שאיפה, נשיפה. המים מגיעים לי לצוואר, אבל אני לא נותן לזה לקטוע את הריכוז שלי.

ואז התוכנית שלי יוצאת לפועל.

המוג מאבד שיווי משקל, כאילו דחפו אותו. הוא נראה מבולבל, וזה נראה טיפשי בעיניי. איך יכול להיות שהוא לא מזהה את הטלקינזיס שלי? הרי כל החיים שלו הוא רק התכונן לקרב הזה, כמו כל מוגדוריאני אחר.

אבל אני עוזב את זה, זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שעכשיו, אלא אם הוא יחזיר את המים לתעלות שלהם, הוא הולך לטבוע גם. אם נגזר גורלי להיחנק כאן למוות, אני אקח אותו איתי.

הוא נגרר נגד רצונו אל תוך המים, בדיוק ברגע שהם עוברים לי את האף. שנינו שקועים, בוהים אחד בשני.

ואז הוא מטה את ראשו הצידה ונושם עמוק את המים, כאילו הם סוג טעים יותר של חמצן בשבילו, ואני מרגיש שבא לי לתת אגרוף למשהו.

אז במקום לתת אגרוף למישהו אני מתעל את הזעם הקיצוני שבי לאנרגיית טלקינזיס שדוחפת אותי במים, ומצליח להזיז את היד שלי במרווח של כמה עשרות הסנטימטרים האלה ולתפוס לו בזרוע. אני מרגיש את האצבעות שלי מתחממות.

הוא מעווה את פניו, מנסה לסגת לאחור, אבל אני מחזיק בו חזק מידי. ואותי מגבים המים הקשים האלה שמדביקים אותי כמו דבק למקום. 

אז הוא פשוט עומד שם, נושך את שפתו, מחליט כנראה שעדיף לתת לי לאבד את ההכרה בלי חמצן מאשר להוריד את המים ולנסות לסגת ולהציל את היד שלו. הזעם שלי גובר ואני מהדק את אחיזתי, מרגיש את הטמפרטורות עולות. אם המים הקרים לא היו עוטפים אותנו, הוא כבר היה עולה באש.

הכאב פוגע בו והוא מתנשף במים, ולרגע, רגע קטן בלבד שחולף מיד, אחיזתם של המים בי נעלמת.

לא הייתיט מוכן לאפשרות הזאת, ולא ניצלתי את ההזדמנות, אבל מצאתי את הדרך להביס אותו.

ושוב, אני לא מאמין, אנחנו בשוויון. שני דברים יכולים לקרות עכשיו - אחד, נגמר לי האוויר ואני מאבד את ההכרה. ואז סביר להניח שהוא הורג אותי. שתיים - אני מעלה את היד שלו באש, הוא מאבד את הריכוז. המים נופלים מהעמוד הזה שהם עומדים ומקיפים אותנו בו כרגע, ואני צולה אותו חי.

כן, אנחנו שווים. אבל הפעם זה שונה. הפעם אחד מאיתנו באמת ימות, והוא מודע לזה.

השניות חולפות. המוג חורק שיניים תחת אחיזתי, אבל אני מרגיש את חומת המים שמסביבי מתחילה להיחלש. הריאות שלי זועקות לאוויר, כתמים שחורים מופיעים לי מול העיניים.

הזמן ממשיך לעבור. אני לא יודע כמה, אבל אני יודע ששנינו לא מוותרים. עומדים קפואים בתוך המים, לא זזים, כל אחד מחכה שהשני יכנע.

אבל זה לא קורה. המוגדוריאני נראה כאילו הוא הולך לאבד את הכרתו בקרוב, אבל המים עדיין עומדים. ואני לא מרפה מאחיזתי, מנסה בכל כוחי לשמור על החום, משתדל להתעלם מהריאות השורפות שלי.

אני חושב על דברים אחרים, מנסה להסיח את דעתי מהכאב. אני חושב על החברים שלי, על המספרים האחרים. על שרה. בעיקר על שרה. אני מקווה שהיא בסדר. אני מקווה שהיא חיסלה את המוגית.

הכתמים השחורים המרצדים מכסים את שדה ראייתי כמעט לגמרי, אבל איכשהו אני מצליח לשים לב לכתם הלבן שמחליק במים לידי ונעצר ליד הצוואר שלי, ממש מתחת לסנטר.

לא, לא כתם לבן. החרב.

החרב עשויה העצם שעפה לי מהיד קודם.

לעזאזל.

עמוד המים נופל בבת אחת, נענה לתחנונים הלא נשמעים של הריאות שלי. המוג מושך את ידו בחוזקה וחומק מאחיזתי. אני לא מתנגד. אני עסוק מידי בלנשום, ובלמתוח את הצוואר מעל החרב.

אבל היא נצמדת אלי כמו מגנט.

"אני מציעה לך לא לזוז." אני מזהה את קולה של המוגדוריאנית, שקט מאחוריי.

המוג, לעומתה, לא שקט כל כך. הוא פולט בקצב מילים לא מוכרות בשפה שנשמעת עתיקה כמו קללות בזמן שהוא שוטף את ידו הפגיעה בכיור, כאילו שמים הם התרופה הכי טובה שהוא יכול למצוא. מעניין מה הקטע שלו עם מים.

השיניים שלו חשוקות והעיניים עצומות, ואני בוהה בכוויה החמורה בצורת כף יד שגרמתי לו באמצע הזרוע. העור שם אדום ורוחש ואני חש סיפוק מוזר כשאני חושב כמה זה הולך לכאוב ברגע שהוא יסגור את ברז המים הקרירים שמרגיע את העור שלו כרגע.

תוך כדי כך, אני בוחן את האפשרויות שלי. להתחמק באיזה תמרון מהיר לא יעבוד, לא כשהמוגדוריאנית לוחצת לי את החוד לגרון ככה. טלקינזיס גם לא, במצבי המותש אני לא אצליח להתרכז מספיק כדי להוריד אותה בלי להוריד גם לעצמי את הראש. לומן? היא בטח תהרוג אותי ברגע שאני אנסה אפילו לגעת בה, גם בלי ידיים לוהטות. אבל אולי, אם אני אהיה מהיר מספיק...

"אל תתני לו לגעת בך," פרסי קוטע את מחשבותיי בקול צרוד. אני יכול כמעט להרגיש את העיניים שלה מתמקדות בכוויה שלו, ואז בידיים שלי.

לעזאזל. טוב, אז בינתיים אני תקוע. לפחות עד שהיא תשכח מהאזהרה, או שדעתה תוסח לרגע. רגע אחד, זה כל מה שאני צריך...

"אתה בסדר?" היא שואלת מאחורי הגב שלי. המוג בוחן את הכוויה בלסת חשוקה.

"אני אהיה." הוא מרים את המבט מהיד ומתמקד בי, עיניו מכווצות. "אבל אני חושב שהאורח שלנו צריך להתחיל לדבר, או שהוא לא יהיה."

אם תכתבו לי מה דעתכם על תיאורי הקרב שלי אני מאוד אשמח... שוב, דרושים לי כמה שיפורים בנושא, אני בטוחה.

אעריך מאוד את עזרתכם! אל תשכחו שהכל כאן הוא כדי לשפר את חוויית הקריאה שלכם, אז כולם מרוויחים ;)

הפרק הקודם		הפרק הבא