רבע פוסידון

הייזל:

כולם רצו והקיפו את הארי, פרסי ואנבת'. בהתחלה דאגו שאולי הם מתו, אבל כעבור דקות אחדות פרסי ואנבת' פתחו עיניים, כמעט באותה שנייה, וסיפקו רצף תשובות מגומגם ומבולבל.למען האמת, הם אמרו רק: "הצילו." ו- "תקפו אותנו." הארי עדיין היה מעולף, אבל פרסי ואנבת' אמרו שהוא יתעורר לבד בעוד כמה דקות. ריינה הייתה הראשונה לקחת פיקוד. היא תמכה באנבת' ופרסי והובילה אותם למקום בו האלים והחניכים המרותקים לא יראו אותם. פרנק, הייזל וליאו רצו מייד אחריהם.

"אז," ריינה אמרה בקול סמכותי שהיה נראה שהיא חוקרת אותם על פשע חמור שעשו שגרר אחריו אסון בינלאומי, "תספרו הכל. עכשיו."

"ריינה," אמרה הייזל בקול קצת נוזף. ריינה הישירה אלה מבט שואל. "הם חברים שלנו, והם לא עשו לנו שום דבר רע. נראה לי שהם צריכים משהו שיחזיר אותם למציאות."

ריינה הינהנה בפיזור נפש, והביאה לשניהם כוסות שוקו חם. "בדיוק בזמן," אמרה אנבת' הרועדת ושתתה את השוקו שלה בשקיקה.

"איפה פסטוס?" שאל ליאו המודאג.

"ושוב אכפת לך רק מהמכונות? מה עם חברים שלך?" שאל פרנק מיד, והייזל הניחה יד מרגיעה על גבו.

"די לריב," היא אמרה, והצליחה לגרום לליאו לסגור את פיו שנפתח להגיד משהו.

"אז," אמרה ריינה בנימה רכה יותר. "אתם יכולים לספר לי מה קרה?"

פרסי הינהן בשתיקה. "זה- זה קרה ממש מהר. אנחנו היינו על פסטוס והוא עף מעל הים-"

"-ואז צצה משום מקום חבורה של אנשים-" השלימה אנבת'.

"-מפחידים-"

"-שריחפו באוויר-"

"עם ברדסים כאלה שחרים שהסתירו להם את כל הפנים-"

"ואז הארי אמר, בעצם, צעק, בעצם- לא משנה. הוא אמר לנו שזה אוכלי מות-"

"אוכלי מה?" שאלה הייזל.

"אוכלי מוות," אמר פרסי החיוור.

"-הם הרעים של הקוסמים-" הסבירה אנבת'.

"הם נגד הארי-"

"-והם תקפו אותנו-"

"-בקסמים. לא ידענו מה לעשות כי אני ואנבת' לא קוסמים. ואז הם פגעו בנו בהרבה קללות אבל גם בהרבה קללות לא-"

"הכל היה אורות יפים ומפחידים שעפו באוויר במלא צבעים. לא ידענו מה מסוכן ומה לא. היה ירוק שלא פגע בנו בכלל ואדום וכחול שלפעמים פגעו בנו. והיה משהו שפגע בפסטוס," אמרה אנבת' הנבוכה והעיפה מבט מתנצל לליאו.

ליאו לא הגיב ועטה פרצוף פוקר.

"אחי, אני- אנחנו- באמת מצטערים," אמר פרסי בכנות. "כמעט נהרגנו, ואז ברגע האחרון, הארי-"

"-בשארית כוחותיו-"

"החזיק בידיים שלי ושל אנבת', ואז נעלמנו. והגענו איכשהו לכאן."

ריינה נשכה את שפתיה בהיסוס. "טוב, אני מניחה שאלה לא הרעים שלנו, אז זה גם לא המלחמה שלנו. הם תקפו בגלל הארי, לא בגללכם."

"אז את אומרת-" אמר פרנק במילים אטיות ומודגשות, "שבעצם נשכח את זה ואם הקוסמים ירצו שהם ילחמו בהם?"

"כן," אמרה ריינה בתקיפות. אולי ביום אחר היא הייתה מגיבה אחרת, אבל ממש התחשק לה ששאר האירוע יעבור חלק. היא פנתה ללכת וזרקה מאחורי הגב שלה- "אני מצטערת על פסטוס, ליאו."

אחרי שריינה הלכה, פרנק שאל: "בטוח שאתם לא מעוניינים להחזיר להם? לאוכלי מוות?"

"אני לא חושבת שזה אפשרי," אמרה אנבת' בהיגיון.

"ריינה צודקת, זו לא המלחמה שלנו. יצאנו חיים רק בנס."

ליאו, שהידק את שפתיו בכוח כדי לא לפרוץ בפרץ צעקות או בכי, סינן- "אז שוכחים מזה," ופנה ללכת גם הוא.

"באמת מצטערים," הזכירה לו אנבת'.

"סולח, סולח," הוא אמר באנחה. "רק סתם... מבואס."

אנבת':

חצי שעה אחרי שהארי התעורר ונשבע לנקום באוכלי מוות בהזדמנות, חזרה המסיבה. חוץ ממי שהיה קודם בשיחה אף אחד לא ידע כלום, וככה זה ישאר. האירוע חזר לתוכנית המקורית שלו- הקראת ספרי הסבליות.

אלה ורייצל עלו לבמה. הן היו אמורות להקריא את הספרים, ואחרי זה היו אמורים לעלות לדבר עם הקהל אפולו, פוסידון ואתנה.

"שבעה חצויים יענו לאתגר, עולם ומלאו יסער או יבער," הקריאה רייצל.

"נדרים לקיים עד ככלות הנשמה, ובשערי המוות תגעש המלחמה." סיימה אלה את הנבואה הגדולה שהתקיימה מספר שנים לפני זה.

"והנבואה הגדולה הבאה-" הכריזה רייצל בהתלהבות.

"לא בשבילי, תודה," ביטא פרסי בלי קול לעבר אנבת'. "היה לי מספיק נבואות גדולות בחיים." אנבת' הייתה חייבת להניח לחיוך שלה לחמוק לשפתיים.

"כדי לנטרל את קללת האלים, יצטרכו לפתור מאבקים עתיקים," אמרה רייצל.

"רק בשיתוף יכולות, של הגלגל השלישי, החמישי, וארבעת הגדולות," הקריאה אלה.

ההבעה המחייכת של אנבת' התפוגגה. היא הרגישה שלא הייתה צריכה לשמוע את המילים האלה. ארבעת הגדולות-

היא אחת מארבעת הגדולות. ובהחלט לא מתחשק לה עוד מסע חיפושים.

אולי יש עוד ארבעת הגדולות? הלוואי! רק לא היא! לא שוב...

היא הביטה בפניה של פייפר, שעמדה קרוב אליה. גם פייפר נראתה מבועתת.

"המאבק יהפוך לשקול, לאובדן שלהם ירפא הכל," סיימה רייצל בגאווה את יצירת האומנות החשובה שלה ושל אלה.

יצירת אומנות שאולי תהרוג אנשים.

בדיוק באותו רגע, החל רעם חזק בשמים. ואחריו ברק. כשהברק הגיח הוא פגע בכיפה שמגנה על המחנה מפגעי נזק האוויר וטילטל אותה. לקח לאלים כמה רגעים להתאפס, ואז פוסידון סינן קללה. "זאוס."

כולם היטלטלו מצד לצד בעקבות מכות ברק חזקות שהרעידו את כל אדמות המחנה. חצויים רבים נפלו על הרצפה ונפצעו קל, אבל ירד להם די הרבה דם. 

היה לחץ אדיר. כולם צרחו וצעקו השארות מה זה יכול להיות. הייתה מהומה גדולה.

ואז, בלב המהומה, חניכים החלו לתקוף חניכים אחרים. הארי ופיטה החלו לתקוף- הארי בקללות שרביט ופיטה בסכינים- חניכים אחרים במחנה.

***************

הפרק הזה מוקדש ל: נעמונתרוזן, לאונורה רייבנקול, צלקת ברק שעל סוס מכונף, naama5000, לונה לאבגוד ;) ו-מטורפת על הארי פוטר!!!!! 

אז... תגיבו, כי גם בפרק הבא אני מקדישה למי שמגיב. כי זה ממש כיף לקרוא את התגובות שלכם.

וכן, אני יודעת שאמרתי את זה בכל פרק עד עכשיו, אבל אני מקווה שבפרק הבא כבר יצא יותר ברור מה שקרה, כי בנתיים לא הספקתי להכניס את זה בפרק.

ביי:)

הפרק הקודם		הפרק הבא