אדון השושנים

"בשם מרלין" שלושת הספרים שבידי נפלו אך נשמתי לרווחה כשזיהיתי את האדם שמולי, עיניו הירוקות ננעצו בי ושפתיו נמתחו בחיוך ידידותי כשהוא התכופף להרים את הספרים והושיט לי אותם.

"מצטער שהפחדתי אותך" תומאס גריין- אחד מן מספר הבנים הבודדים בשכבה שנחשבו לאלילים, ישר את עניבתו הירוקה והתחיל

להתהלך לידי לעבר התמונה של הגברת השמנה.

הוא איתי בשיעורי הגנה מפני אומניות האופל אבל חוץ משלום ידידותי אנחנו לא ממש מדברים.

"זה בסדר" נשמתי עמוק עדיין מנסה להרגיע את דפיקות הלב הדוהר שלי, לרגע הייתי בטוחה שהולכים לתקוף אותי ובניגוד למה שקרה לאלבוס, אותי יהרגו.

"שמעתי על אח שלך, בטח ההורים שלך מודאגים" חיוכו נמוג ודאגה נצצה מעיניו, הנהנתי בחיוב אבל המחשבה על אבא, אמא וג'יימס מקבלים את ההודעה על מה שקרה גרמה להרגשה של כאב להתפשט בלב.

"אני מניח שעכשיו תהיה תגבורת ממשרד הקסמים להוגוורסט"

"כנראה שכן" חייכתי במבוכה מהמצב הלא הגיוני שאני נמצאת בו, אומנם הרבה, אבל הרבה בנות היו מעדיפות

להתחלף איתי במקום עכשיו, להיות עם תומאס גרין לבד במסדרו חשוך קצת לפני כיבוי אורות אבל אני לא אחת מהן.

"בי תומאס" חייכתי לעברו בנימוס והלכתי את המעט שנותר לעבר התמונה של האישה השמנה לפני שהוא יוכל להמשיך לדבר אמרתי את הסיסמא ונכנסתי לחדר המועדון.

הוא היה אמור להיות ריק אבל הוא לא, כמה תלמידים בודדים ישבו שם מתלחששים ביניהם סקורפיו, הוא ישב בכורסה האדומה בידו ספר קווידיץ שהוא קיבל במתנה מאלבוס

לחג המולד ספר שהוא נוהג לקרוא שהוא מודאג, "לילי" הוא אמר בחצי לחישה הניח את הספר על השידה והתקדם אלי עם פרצוף כועס.

"לאן נעלמת, אלבוס אמר שאת בכלל לא היית אצלו"

"הייתי בספריה" הצמדתי את הספרים לגופי וניסיתי להסתיר את הכריכות למרות שזה חסר סיכוי, לא רציתי שהוא יבין על מה הם, כי הוא בדיוק כמו אלבוס- האח המגונן יתר על

המידה (כשזה מגיע לקסמים אפלים) הוא ינסה למנוע מימני למצוא מידע על אוכלי המוות.

"אני מבין" עיניו ננעצו בי במידה כזו שהבנתי שהוא כבר ידע מה בעצם אני רוצה לעשות עם הספרים האלה, "פעם הבאה לביטחונך האישי ולביטחוני תגידי לי לאן את באמת הולכת בבקשה"

"איך המידע של מיקומי קשור לביטחון שלך בדיוק" שאלתי חצי מלגלגת בזמן ששנינו התיישבנו על ספה אשר צבועה בזהב ואדום מול האח הבוערת מתעלמים מן השעה המאוחרת ומן העובדה שחדר המועדון מתחיל להתרוקן.

"טוב, זה די ברור" הוא גיחך והעביר את אגודלו על הספר האהוב עליו "אלבוס יהרוג אותי אם יקרה לך משהו, שלא לדבר על ג'יימס הוא ממלא כבר שונא אותי"

"אתה בטח צודק, אבל אז אלבוס כנראה ינסה להחזיר אותך מהמתים רק בשביל שתוכלו לנצח את סליתרין בקווידיץ"

הוא התחיל לצחוק את צחוקו המתגלגל ואני הצטרפתי אליו, וברגע שהופיע החיוך על שפתיו שלושה מילים כמעט הצליחו לחמוק מן פי אך במקום זה מילה אחת חמקה שגרמה לשנינו להפסיק לצחוק.

"למה?" שאלתי

"למה מה?" הוא חזר אחרי במבט לא מובן והחיוך המהפנט שלו עדיין על שפתיו

"למה אתה עושה את זה" נשכתי את שפתי התחתונה, "למה אתה כזה...נחמד אלי?, כל פעם שאנחנו לבד, אבל כשיש עוד אנשים אתה..."

סומק התפשט על פניו למרות שהוא הסתכל עלי במין שילוב של חוסר נוחות  וקרירות פתאומית שהזכירה לי את הפעם הראשונה שפגשתי אותו.

-פלאשבק- (הפלאשבקים יסופר מנקודת מבט של מספר מגוף שלישי)

לילי לונה פוטר בת התשע שיחקה עם בן דודה הוגו שח קוסמים, בו  הפרש והמלכה של הוגו כבר חוסלו באכזריות על ידי הצריח

של לילי, למרות שהיא בדרך לנצח את בן דודה המתוסכל הראש של לילי היה מלא מחשבות.

שני האחים שלה, ג'יימס שאוהב להקניט אותה עם חיוך ממזרי ואלבוס שהיה תמיד איתה לפחות עד שהוא הגיע לגיל אחד עשרה

והלך בהתלהבות מרובה  להוגוורסט מה שגרם ללילי מעט לשנוא אותו על כך שהוא עוזב אותה, אמורים לחזור.

זו חופשת חג המולד מאז שאלבוס הלך לשנתו הראשונה והשלג כבר וקישט את הבית הגדול של משפחת פוטר בלבן.

היא נשכה את שפתה וקמה ממקומה בפתאומיות, מעיפה ללא כוונה את לוח המשחק למרות מחאותיו של הוגו

שטען שהוא עמד לנצח (מה שכמובן היה אמונת שווא) אך גם הוא רץ לכיוון הדלת הנפתחת במטרה לקבל את אחותו הגדולה שגם היא אמורה לחזור מהוגוורסט בפעם הראשונה.

"לילי מתוקה" ג'יני פוטר שנכנסה ראשונה לבית נשקה לביתה בת התשע וחיבקה אותה באופן מגושם למידי כאשר

חלק מן המזוודות של בנה בידיה, כך גם הארי פוטר עשה כשבידו כמות כפולה של מזוודות ומבט מהורהר  על פניו.

וכך גם דודתה הרמיוני שעל פניה מבט משועשע בירכה את לילי לשלום אחרי נשיקה דביקה להוגו ודודה רון נכנס שהבעתו

היא הזועפת ביותר מחזיק כמו הארי כמות מזוודות כפולה, שאת רובם לילי כלל לא זיהתה ואתו רוז בת דודתה שחיבקה את לילי ורצה למטבח לספק את בטנה המקרקרת.

"ג'יימס" לילי התנפלה בחיבוק על אחיה הגדול שפרע את שערה "גמדה" הוא אמר בחיוך אך מיהר לעלות לחדרו במעלה המדרגות.

"לילי" הפעם אלבוס היה זה שנכנס וחיבק את אחותו הקטנה, בחיבוק שניתק את לילי מן הקרקע וכל הכעס שלה כלפיו על כך שלא לקח אותה אתו להוגוורסט נעלם ותפס את מקומו שמחה ענקית שהוא שוב כאן.

ברגע שהתנקו זה מזה לילי הבחינה בנער דק הגוף שעמד לידו  של אלבוס, עיניו היו בצבע שהזכיר ללילי צבע של אגם קפוא ושערו היה בצבע בלונדיני חיוור.

"זה סקורפיו מאלפוי" אלבוס הצביע על חברו הגבוה "הוא הולך להתארח אצלנו בחופשה", לילי כבר הכירה

מספיק טוב את השם מאלפוי שמסיפוריו של אביה אך היא נשמה עמוק חייכה חיוך רחב במחשבה שכמו שהיא לא אמא שלה, סקורפיו מאלפוי הוא לא אביו.

לילי תפסה את ידו הלא מושטת של סקורפיו מאלפוי ולחצה אותה באמצעות ידה הקטנה, סקורפיו המופתע מן המחווה המוזרה כרח את ידו סביב ידה של לילי כאינסטינקט טבעי.

"נעים להכיר" לילי אמרה וסקורפיו חזר אחריה במן קרירות אשר מהולה במבוכה ושלושתם נכנסו לבית הרועש.

באותו לילה לילי התעוררה מסיוט נוראי, היא חלמה שהיא הלכה לאיבוד רחוק מכל מה שאי פעם הכירה.

היא לא צעקה כשהתעוררה  אבל דמעות כיסו את עיניה החומות כשהיא קמה מן המיטה וירדה לעבר המטבח כדי לשתות כוס מים, היא לא רצתה להעיר

את אמא או אבא שלה היא ידעה שיש להם מספיק סיוטים שהם מתעוררים מהם גם ככה.

"את בסדר?" קול לא מוכר הבהיל אותה וגרם לה להשתנק בפחד שנעלם כאשר זיהתה את סקורפיו עומד מאחוריה ומבט שואל על פניו.

"היה לי סיוט" לילי הסבירה  בביישנות בזמן שלקחה כוס זכוכית בכדי למזוג לה מים, "למזוג לך גם?"

"כן" סקורפיו ענה בחיוך שהפנט את לילי לרגע, היא הפנתה לו את גבה בכדי למזוג לשניהם מים אך כשהסתובבה בחזרה הוא כבר לא היה שם.

"סקורפיו?" לילי שאלה בשקט, הרגשת אכזבה  לא מוכרת התפשטה בליבה  אך לפני שהיא הספיקה ללגום מן כוס הזכוכית שהחזיקה בידה הוא הופיע שוב שבידו כמה נירות טישו.

"בשביל ה-.." סקורפיו הצביע על פניה הרטובות של לילי המופתעת, והחל לנגב  את דמעותיה בעדינות עד שלילי התעשתה ולקחה את הטישו מידו.

"תודה" לילי סיימה לנגב את פניה שכבר שום שאריות דמעות לא היו עליהן אך סומק עז התפשט במקום והיא הושיטה לו את כוס המים, "לילה טוב" היא לחשה ועלתה לחדרה מבלי לחכות לתשובה.

היא אומנם לא הבינה את זה עד אחרי כמה שנים אבל זה היה הניצוץ שהדליק את הלהבה, האדיבות המוכרת

שנראה כי הייתה שייכת רק לה, שסקרנה אותה כל כך.

האדיבות הזו גרמה לה לרצות להיות לידו  יותר ויותר, זו אחת הסיבות שהיא לא הבינה למה הוא התחיל להיות קר יותר כלפיה ככל שהשנים עברו.

-סיום פלאשבק-

"למה שאני לא יהיה" סקורפיו שאל עיניו מתחמקות מעיני "את כמו... אחותי הקטנה"

לרגע הייתי בטוחה שאני אבכה מצער אבל משהו אחר תפס את מקומו בגופי, האומץ הגריפנדורי או הטיפשות אני לא בטוחה מה משניהם.

"אתה לא כמו אח בשבילי" נשכתי את שפתי ונשמתי עמוק, הוא לא נראה מופתע אך בהחלט לא רגוע.

"לילי-" הוא לחש בקול קלוש, ולמרות זאת התקרבתי אליו בצורה כזו שיכולתי להסתכל בעיניו מבלי שהוא יוכל להתחמק, הוא הניח את ידו על לחי ולרגע הייתי

בטוחה שהוא הולך לאבד את הסבלנות שלו, שהיד הזאת נועדה בשביל להרחיק אותי מימנו אבל הוא עשה את ההפך ובן רגע סנטימטרים בודדים הפרידו ביני לבינו, בעיניו הופיע רוך לא מוכר.

נשמתי עמוק וסגרתי את המרחק בין שנינו, שפתי טועמות את שפתיו ידי מצאה את דרכה לשערו הבלונדיני והיד האחת הפנויה שלו נחה על מותני.

התנתקנו רק אחרי ששנינו הצטרכנו לנשום. 

-----------------------------------

רוצה להזכיר שההמשך תלוי בכמות התגובות, בשביל הפרק הבא לפחות 3 תגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא