הנערה עם השיער השחור

פרק 4: נקודה למחשבה ולתהיות

 "מוזר הסיפור הזה, וולדמורט מגדל ילדה? מעניין מי אמא שלה" תהה רמוס בקול בשעה שישב עם סיריוס הארי רון והרמיוני בטרקלין של הקומה השנייה. הרמיוני הייתה שקועה באחד מספרי הלימוד, אך היה ניתן לראות שהיא מקשיבה לכל מילה. רון ישב לצידה על הרצפה מול האח הכבויה, הארי ישב באחת הכורסאות כשרמוס וסיריוס יושבים בכורסאות מולו ושותים וויסקי אש.

"האמת, אם היית רואה אותה בחלום שלי, ואת טום רידל מהיומן, היית אומר שהילדה רק שלו, אבל זה לא אפשרי כמובן" אמר הארי בחיוך. הרמיוני חייכה אליו. "אולי, הוא לקח אם פונדקנית" אמר רון. סיריוס הביט בו בפרצוף מוזר. "מה זה לעזעזאל אם פונדקנית? " שאל סיריוס.

"זה לא אם פונדקנית רון, זה אם פונדקאית" אמרה הרמיוני. "שיהיה" מלמל רון. הרמיוני גלגלה את עיניה. "בדרך כלל, נשים שלא מצליחות להחזיק היריון, עושות הפריה חיצונית ומחדירים את העובר לרחם של אישה בריאה, בכל מקרה אין שום קשר לאם פונדקאית במקרה של וולדמורט" אמרה הרמיוני. רון השתנק למשמע השם. "אוף! תתבגר כבר רון, עם כל מה שעברנו עם הארי אתה כבר לא אמור לפחד מהשם" אמרה הרמיוני בזעף. רון לא הגיב לדבריה.

"אולי זה סתם במקרה, הילדה פשוט לא דומה לאמא שלה, גם אני לא דומה לאמא שלי בכלל" אמר הארי. "חוץ מ- " החל סיריוס אך נקטע על ידי הארי עצמו "חוץ מהעיניים אני יודע". סיריוס חייך.

"היא בטח תהיה בסליתרין, תראו מי אבא שלה" אמר רון. "רון! אתה כזה חסר טאקט! " אמרה הרמיוני בזעף. "מה אמרתי? " שאל רון בבלבול. הרמיוני גלגלה את עיניה והביטה בסיריוס. הוא צחקק. "זה בסדר, אף פעם לא החשבתי אותם להורים שלי, לא ממש בכל אופן. הסבא וסבתא של הארי היו יותר ההורים שלי מכל אחד אחר, רמוס עד לכך" אמר סיריוס בחיוך. הארי חייך גם הוא. "נכון, סיריוס בילה בבית משפחת פוטר יותר מאשר בילה כאן עד שהגיע להוגוורטס" אמר רמוס. רון קלט את הטעות שלו ופניו כמעט וקיבלו את צבע שיערו האדום. כולם צחקו על המראה הזה.   

בינתיים באזור אחר, על גבעה אחת, בבית אחד מלא באפלה ישבה ילדה שחורת שיער ושחורת עיניים יחד עם אביה. "איזבלה, את מוכנה להוגוורטס? " שאל וולדמורט את בתו היחידה. "כן אבא, כבר קניתי הכל" אמרה איזבלה מפינת החדר. היא תמיד ישבה בפינה כשנגיני, הנחשית של אביה הייתה בחדר, היא פחדה מפניה. "את מוכנה לבוא הנה? " ביקש וולדמורט. היא הנידה ראשה בשלילה כשעיניה המבועתות בוהות בנחשית. הוא ניגש אליה וליטף את אפה. רק אליה הוא היה רך, אל בתו היחידה ולא אל אף אחד אחר. "את לא צריכה לפחד מאף אחד, את בתו של הלורד וולדמורט" אמר וולדמורט בקול שקט. היא הנידה ראשה בשלילה. "של טום רידל" היא אמרה בחשש, אבל רק מעט חשש. הוא נאנח וכמעט שהתחרט על שגילה לבתו את שמו האמיתי. "איך שאת רוצה" אמר וולדמורט. לה הוא היה מוכן לתת הכל. היא נשקה על לחיו ומעין חיוך הופיע על פניו, פניו הרגילות של טום רידל.

"הארי? הארי אתה בסדר? " הארי שמע את קולו המפוחד של סיריוס. הארי פקח את עיניו ומצא את עצמו מביט בתקרה, הוא לא זכר מתי הגיע לרצפה. "כן, נדמה לי" מלמל הארי ושפשף את ראשו במקום בו הוא פגע ברצפה הקשה. ראשו עוד היה מלא בחיזיון שלו, וולדמורט אבהי ממש, והכי חשוב בעל פנים אנושיות לחלוטין. סיריוס משך אותו מהרצפה אל חיקו בעוד רמוס בוהה אל עיניו. "אתה בטוח שאתה בסדר? " שאל רמוס בזמן שסיריוס מלטף את ראשו. "כן אני בטוח, וסיריוס תפסיק עם זה אני מרגיש כמו ילד בן ארבע" אמר הארי והסיט את ידו של סיריוס מראשו. סיריוס רטן מעט אך עשה כמבוקשו.

"זה היה חיזיון נכון? ראית את וולדמורט" אמרה הרמיוני. הארי הביט בה. היא נראתה לו חיוורת וקולה נשמע גבוה מהרגיל. "כן, נכון, ראיתי אותו" אמר הארי. "אממ..., אז אולי כדאי שניצור קשר עם דמבלדור, הוא צריך לדעת מה ראית" אמר רמוס בקול רציני. "אין צורך, כי לא ראיתי את וולדמורט" אמר הארי. "טוב, לא בדיוק" הוא הוסיף כשהבחין במבטם המבולבל של האחרים. "או.קיי הארי, אותי איבדת אין לי שמץ של מושג למה אתה מתכוון, אולי קיבלת מכה חזקה בראש כשהתעלפת" אמר רון. "אוי, רון שתוק רגע ותן לו להסביר" התערבה הרמיוני לפני שהארי יוכל להגיב. רון הביט בה בפרצוף זועף.

"אני מתכוון, שהוא לא היה לבן, עם עיניים אדומות חתוליות ושני חריצי נחש בתור אף, הוא היה פשוט טום רידל, אבהי מאוד, כנראה מול הילדה הוא נשאר אנושי לחלוטין, אני מתכוון בחיצוניות בכל אופן" הסביר הארי. "וואו, זה מוזר" אמרה הרמיוני. "כן, קשה לדמיין רוצח מטורף בתור אבא לילדה בת ארבע עשרה" אמר סיריוס ברצינות. "ואיך הילדה? " שאל לפתע רמוס. "חמודה, שקטה מאוד, היא ישבה בפינה באותו רגע" אמר הארי. "הוא מתעלל בה? " שאל סיריוס בתמיהה. "עד כמה שזה מפתיע, ממש לא, היא פשוט מפחדת מנגיני" אמר הארי. "הנחשית של וולדמורט" הוא הוסיף כשהבחין במבטים התמהים של רמוס וסיריוס.

"אז הילדה בסדר בינתיים? " שאלה הרמיוני. "כן, היא נראית בסדר, נראה מה יהיה בהוגוורטס" אמר הארי. "למה אתה מתכוון? " שאל רמוס. "אני רק תוהה...אני מקווה שהוא לא ישתמש בילדה שלו כמרגלת" אמר הארי. "אני לא חושב שהוא יעשה את זה" אמר רמוס אחרי שתיקה ארוכה. "למה לא? " שאל רון. "זה דווקא הגיוני, בהוגוורטס היא תוכל לעקוב אחרי הארי ודמבלדור בלי בעיות". "היא קטנה מדי, הוא לא ייתן את האחריות על התוכניות שלו בידי ילדה בת ארבע עשרה, בטח שלא על הבת שלו שעלולה להיות בסכנה בגלל זה" אמר רמוס. "אני מסכים עם רמוס" אמר הארי. הוא לא האמין שוולדמורט יסכן את הבת שלו, וכמה שזה נראה מוזר היה נראה לו שהיא היחידה שוולדמורט אוהב. "אולי נלך לישון? נהיה מאוחר ואתם בטח תרצו לנצל את ימי החופשה האחרונים שלכם" אמר רמוס. הם הנהנו ופנו אל חדריהם לשינה. הארי עם רון והרמיוני לבדה.

שוב בבית על הגבעה. "מה העניין? אני רוצה להיות עם הבת שלי בשקט" סינן וולדמורט מבין שיניו. "אני מצטער אדוני, זה... פשוט ש... גויל נתפס, הם הכניסו אותו לאזקבן" גמגם קראב. "נתפס? מה הוא עשה? " שאל וולדמורט בכעס.  הוא שנא שמפריעים לו בזמן שהוא עם הבת שלו. "הוא הרג מוגל, בשכונה מעורבת וקוסמים ראו אותו" אמר קראב. "אם כך זה מגיע לו, הוא ידע מה ההוראות שלי, לא הורגים אף אחד בינתיים. בטח שלא רגע לפני שהבת שלי נכנסת להוגוורטס, אני לא רוצה שהיא תקרא עליי שמועות בעיתונים, אסור שהיא תהיה מעורבת, לא עכשיו בכל אופן" אמר וולדמורט. קראב הנהן נמרצות.

"אבא? " נשמע קולה של איזבלה. היא יצאה מהחדר ונכנסה אל הטרקלין בו היה אביה. וולדמורט היה עם הברדס על פניו. כל עוד הוא היה בבית, עם בתו הוא לא יכול היה לחזור לפניו הרגילים, היה עליו להישאר אנושי, אך עם זאת אסור היה שאוכלי המוות שלו יראו אותו ככזה.

קראב היה עם המסכה של אוכלי המוות על פניו. איזבלה שמעולם לא ראתה אף אחד מהם צרחה בבהלה ומיהרה אל אביה. "לך! " הוא הורה בקול חד. קראב הנהן ויצא משם. איזבלה בכתה ראשה צמוד אל אביה. "הירגעי, הכל בסדר" הוא אמר בקול רך, שונה כל כך מהקול שפנה אל קראב. "מי זה? למה הייתה לו מסכה מפחידה כל כך? " היא שאלה בקול חנוק.  "זה לא משנה מתוקה, הירגעי" הוא ליטף את ראשה ברוך.

היא הייתה היחידה שהייתה פשוט שלו ורק שלו, שאף אחד לא יכול לקחת ממנו, שהוא לא צריך להשקיע כדי להשיג. אמה מתה בלידתה כך שהוא נותר לבדו עם בתו היחידה. לעיתים הוא הניח שזה פשוט טוב שזה כך, שרק הוא עם בתו ולא אף אחד אחר, אך לעיתים הוא תהה אם לא היה טוב יותר לילדה לחיות גם עם אמא שלה.

איזבלה נותרה מבוהלת ולא חדלה מלבכות. וולדמורט רכן אליה עד שהיה בגובה פניה, (היא נראתה קטנה מאוד יחסית לגילה), ומחה את דמעותיה בידו. "אל תבכי, הכל בסדר, אין לך ממה לפחד, אני פה איתך" הוא אמר בקול רך. אך היא המשיכה לבכות, מבוהלת מדי בשביל להפסיק.

וולדמורט ניגש אל אחת הכורסאות כשהוא מושיב את בתו על ברכיו. היא בכתה עדיין, ראשה צמוד אל חזהו. הוא כרך את זרועותיו המגוננות סביבה וליטף את ראשה ברוך. הוא שמח שבתו דומה לו כל כך, זה הקל עליו לגדל אותה כשהוא מרגיש כאילו היא רק שלו, כאילו רק הוא היה אחראי להיווצרותה. לא היה בה שום דמיון לאמה שהייתה בהירת שיער בעלת עיניים תכולות, היא הייתה פשוט שלו, שיער שחור, עיניים כהות ואפילו תווי פניה נראו כמו תווי פניו, אם כי עדינים יותר מעצם היותה ילדה.

הוא שר באוזניה את אותו שיר שהרגיע אותה כאשר הייתה תינוקת, אותו שיר ששמע פעם את אחת המטפלות בבית היתומים שרה לתינוק שבכה בלא הפסקה. השיר הרגיע אותה ועצר את הבכי, בדיוק כמו כשהייתה תינוקת. הוא המשיך לשיר בקול רך ושקט עד שאיזבלה נרדמה בזרועותיו.

באותו הזמן הארי התעורר שוב מהחלום בו הוא רואה את סדריק מת ואת איזבלה אי שם מרחוק.

אך הפעם החלום היה שונה.

הארי שמע בחלומו שיר שקט ועדין. שיר שהרגיע פעם תינוק בבית יתומים וכעת הרגיע גם ילדה קטנה ומבוהלת.     

אני מזכירה...

תגובה למטה ודירוג למעלה

אני אשמח לתגובות בונות...

הפרק הקודם		הפרק הבא