As long as you need me

טוב, ילדה אחת ממש חמודה בשם גיני לילי החליטה שהיא לא מסוגלת להתאפק ושלחה לי הודעה המחמיאה לי על הכתיבה, אז רק רציתי להגיד שאני אוהבת אותך ושני הפרקים הבאים מוקדשים לך :)

תהנו!

--

אני יוצאת מהאמבטיה, ומנגבת את גופי באיטיות, כדי לא לפספס שום חלק.

אני הולכת למראה, ומביטה בעצמי.

אני סמוקה, ועיני בהירות מהרגיל.

מה הוא עושה לי?

אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר, מלבד השפתיים שלו, והדרך בה גופו נע.

"את צריכה להרגע," אני לוחשת למראה, שתי ידי על הרקות שלי ואני מביטה ישר בעיני.

"פשוט להרגע," אני לוחשת שוב, נאנחת, ומתחילה להתלבש.

אין ספק שהמקלחת הזו עזרה לי, אחריה הרגשתי הרבה יותר רעננה להמשך היום.

אני הולכת ברגל למגרש הקוודיץ',שמה לב שיש מזג אוויר נאה בחוץ, ומייחלת שכך יהיה במשחק עוד יומיים.

אני מגיעה למגרש, ומנופפת להארי מהיציע.

הארי עושה כמיטב יכולתו באימון, ומצליח למצוא את הסניץ' הזהוב ולתפוס אותו במרווחי זמן קצרים מאוד.

כל פעם שתפס את הסניץ', מחאתי כפיים והרעתי לו.

"היי הרמיוני," שמעתי קול מוכר מימין.

"רון, הארי משחק מעולה! בטוח שננצח במשחק בשבת," אני אומרת בהתלהבות והוא מתיישב לידי.

"כן, הקבוצה שלנו טובה," הוא מחייך.

"לאן הלכת אחרי השיעור?" הוא שאל, מביט בי בשאלה.

שאגיד לו את האמת?

לא.

לא הרמיוני.

"הממ.. סתם לנוח קצת, לקרוא וזה.." אני אומרת, אבל לא מביטה בו.

הוא מהנהן ונאנח.

"אני מפחד מהבגרויות.." הוא אומר ואני מביטה בו בדאגה.

"אתה לא יושן מספיק. אם תשן יותר אתה תקלוט יותר טוב את החומר," אני אומרת, והוא מכווץ את אפו.

"אני יודעת שאתה אוהב להיות ער, אבל תעשה את זה לפחות עכשיו, בתקופת המבחנים." אני מעודדת אותו ושמה את ידי על ברכו.

"וויזלי," אני שומעת קול מהצד של היציע, שהולך ומתקרב, ובאופן אוטומטי מורידה את ידי מברכו של רון.

"מאלפוי," רון נאנח.

"גריינג'ר," דראקו אמר, והבטתי בו.

"את יכולה לבוא שנייה?" הוא שאל, וזה הפתיע אותי, במיוחד את רון.

הסתכלתי על רון, והוא שאל בלי קול "מה הוא רוצה?"

אני פשוט משכתי בכתפיי וקמתי, הולכת אל דראקו.

"היי," אני אומרת, והוא לוקח אותי יותר לצד, כמעט לכניסה ליציע.

הוא מביט בעיני ונאנח.

"אני רק רוצה לבקש ממך, שלא תגידי לאף אחד את מה שראית, אוקיי?" הוא שאל.

אני יודעת שאני לא הולכת להגיד, אבל בכל מקרה ממשיכה את הוויכוח.

"ולמה לי?" אני שואלת בעיניים מכווצות.

"כי ככה אמרתי," הוא אומר, וניכר כי התחיל להתעצבן.

"ככה אמרת? זה מה שיש לך לומר?"

"כן, אוקיי? אין לי משהו יותר טוב. תפסיקי לעצבן."

אני מכווצת את גבותיי ומביטה בו בשאלה.

"אנחנו לא חברים, גריינג'ר. תפסיקי לחשוב שאנחנו כן." הוא אומר, מסתובב ויוצא מהיציע.

מה לא בסדר איתו?

מי אמר שאנחנו חברים?

התנהגתי ככה?

אני נאנחת ומסתובבת, חוזרת למקומי השמור ליד רון.

"מה הוא רצה?" הוא שאל בדאגה.

"סתם.. הוא עושה את הבחינה בכשפומטיקה מחר, הוא רצה עזרה." אני משקרת, ומביטה במשחק, מבינה שהארי תפס את הסניץ' עוד פעמיים.

"הסכמת?"

"ברור שלא," אמרתי כאילו היה מובן מאליו, והרגשתי שרון מחייך מהצד.

~~

אני עושה את דרכי בחזרה לחדר המועדון, כשבדרכי עוברים קראב וגויל.

"גריינג'ר," קראב צוחק, ואני שולחת לו מבט עוקצני.

"שמעתי ששלחת למאלפוי מכתב, הא גריינג'-" גויל התחיל לומר בצחוק, אבל פתאום התחיל להשתעל, ונעצרתי במקומי.

"היי, היי, אתה בסדר?" קראב שאל, טופח על גבו של גויל.

גויל פשוט התחיל להשתעל יותר, ולפתע יצא מפיו אפילו דם.

"אלוהים אדירים," קראתי, והתקרב לגויל כדי לעזור.

"תקראי לדראקו!" קראב צעק.

"מ-מה?" הבטתי בו, מבולבלת.

איך זה קשור לדראקו?

"פשוט תקראי לו כבר, בבקשה! היי גויל, הכל יהיה בסדר!" הוא אמר, תוך כדי עוזר לגויל.

אני רצה למרתפים של סלית'רין, ומבקשת לקרוא לדראקו.

"אם אין סיסמא, לא ניתן להכנס." הברון המגואל אומר עם שפתיים חתומות.

אני מתחילה להתעצבן, יודעת שאין הרבה זמן.

"אני צריכה את דראקו מאלפוי!" אני צועקת בפניו.

"זה עניין של חיים ומוות! על פי הספר הוגוורטס: תולדות, ניתן לפתוח את דלת הבית לתלמידים שאינם מאותו בית במקרה של חיים ומוו-"

"בסדר, בסדר! תכנסי רק אל תחפרי! את עושה לי חור במוח!" הוא אומר בכעס, ופותח את הדלת.

אני נכנסת פנימה בריצה, כל הראשים מופנים אליי, לא מבינים מה ילדה מגריפינדור עושה בחדר המועדון שלהם.

"דראקו!" אני קוראת, והוא מתקרב אליי, מבולבל.

"מה קרה?" הוא שואל, ואני פשוט לוקחת את ידו ומריצה אותו איתי בכוח מחוץ לחדר המועדון. 

"היי! היי! תשחריי, מה יש לך?" הוא קורא ואני משחררת את ידו, מביטה בו ולא יודעת יה להגיד.

"מה קרה?" הוא חוזר, דורש לדעת. 

"פשוט בוא," אני אומרת, וממשיכה ללכת לכיוון של קראב וגויל.

"כנראה שלא נמאס לך ממני, הא?" הוא משתחצן, ואני פשוט מסתובבת, מביטה בפניו, ומעיפה לו סטירה.

נמאס לי ממנו, למה הוא תמיד חושב שהכל קשור אליו ?

אני מביטה בו בעיניים מכווצות, וידו על פניו, נראה כי הוא כועס.

"מי לעזאזל את פאקינג חושבת שאת?! בוצדמית מכוע-"

אני לא מסוגלת לשמוע עכשיו מה הוא חושב עליי, אז אני פשוט מטיחה בפניו את מה שקורה.

"גויל משתעל ומקיא דם!" אני אומרת, ופניו קופאות לשנייה.

"איפה הוא?" הוא שואל בפחד.

"בוא איתי," אני אומרת, ומושכת אותו לכיוון קראב וגויל.

כשאני לחוצה אני עושה הרבה דברים שלא מתאימים לי, נותנת למאלפוי סטירה, צועקת על הברון המגואל, ומפרה חוקים.

כן, זה קצת מוזר, אבל זו אני.

"אלוהים, גויל, מה עובר עלייך?" מאלפוי שאל, יורד על ברכיו ומביט בגויל שהיה שרוע על האדמה.

"אתה מוכן עכשיו להגיד לי מה קורה פה?" אני שואלת בדרישה מקראב.

הוא מביט בי ונאנח.

"מאלפוי ניסה את השיקוי שלמדנו בשיעור שיקויים על גויל, וכנראה שהוא אלרגי לכמה מהחומרים." הוא אומר, מנסה לגרום לי להבין.

אני מהנהנת, ויורדת על ברכיי, עוזרת לגויל.

"מאלפוי, אני בחיים לא שומע לך יותר," גויל אומר כשהוא נרגע, ודראקו מחייך אליו.

"אני לא אנסה עליך שיקויים," הוא אמר בשקט.

איך אפשר להיות כל כך לא אחראי, ולתת למישהו שיקוי לא בטוח?

איך?

אני פשוט מסתובבת, שמחה שעזרתי להם, אבל עצבנית על שלושתם, והולכת לחדר המועדון שלי.

"הרמיוני, חכי!" דראקו קורא לי, קם על רגליו ומגיח אליי.

"מה? אלוהים אדירים, מה אתה רוצה עכשיו?!" אני צורחת עליו ומכינה לי נאום.

"אתה מדבר איתי, וצוחק איתי, ואחר כך אומר שאתה לא רוצה שנהיה חברים! אחר כך אתה מתעצבן שאני קוראת לך לעזרה, שבכלל לא קשורה אליי! מה אתה רוצה?!" אני צועקת, והוא פשוט עומד שם, המום.

"א-אני לא יודע," הוא אומר, וממניך את ראשו.

"יופי. בבקשה, אל תתקרב אליי יותר, אוקיי? אתה מוציא בי את הרע." אני אומרת, ומסתובבת.

אני נשבעת שיכולתי לשמוע אותו לוחש מאחוריי, "אני יודע."

---

ממש ממש מקווה שאהבתם!

והווו!!

אוהבת המוניםםם

נשיקות :****

הפרק הקודם		הפרק הבא