Never Die

אני צריכה להיות יפה בשבילם, בשביל האנשים ששולחים אותי לטבח? אני צריכה להיראות מושלמת על פי הסטנדרטים שלהם? אני חושבת שלא -אני רוצה לעמוד בשיער פרוע ורגליים מלוכלכות ולנעוץ מבט מתריס במצלמה- אבל התשובה המתבקשת היא שכן, כששלישיית הלא-אנשים נכנסת לחדר. ולמה לא-אנשים? כי, טוב, הם לא נראים ממש כמו אנשים: פלוויוס, עם שיער כתום-מידיי ושפתון סגול מכל הדברים שבעולם. וניה, אישה בעלת שיער כחול קוצני וקעקועי זהב שמתפתלים לה על הרקות. אוקטביה, אישה שמנמונת עם עור  ירוק. היא פשוט נראית חולה.

הם מייד מפשיטים אותי ומכניסים אותי לתוך אמבט שלא ממש מלא במים, אלא במין נוזל צמיגי עם ריח מוזר. אני מייד שוקעת לתוך ערפל של סבונים וג'לים ושמנים. השעות הבאות חולפות ברצף מוזר ומטושטש. וניה אומרת שאני לא אצטרך הרבה שעווה, אבל הם בכל זאת מורחים עלי את המשחה הרותחת, שהם מקלפים ממני בעזרת קנווס. זה כואב. אוקטביה שולחת אלי מבט מודאג כשאני נאנחת מכאב. אני מחבבת אותה. היא הכי נחמדה מביניהם. הם מקרצפים אותי בקצף גס שמשיל מעלי את כל הלכלוך ואולי שלוש שכבות של עור, שמשאיר את עורי לבן וזוהר. זה מדגדג, ואני מצחקקת. הם מסתכלים עלי כאילו אני חיית מחמד קטנה. זה מעצבן, אבל התחלתי לקלוט שהתדמית של הילדה-הקטנה-והחמודה עוד תעזור לי להתחבב על אנשי הקפיטול.

הם מושיבים אותי על משטח פלסטיק חלק, ואני צריכה לשכב בשקט. זה לא כיף, שאני לא יכולה אפילו לזוז כשהם מברישים את שיערי בעזרת קופסה חשמלית קטנה, קולעים בו גוונים של זהב, מרפרפים על פני במברשות מלאות אבקה בצבע קרם ומושחים אותי בשמנים וסבונים שוב ושוב ושוב. מסתבר שלסטייליסט שלי אין שום עניין לפגוש אותי עד שאגיע 'לבסיס יופי אפס'. פודרה, אבל בלי סומק. מסקרה להארכת ריסים, אבל בלי קו הדיו העבה על העפעף שאני רואה על פניהם של רבים מתושבי הקפיטול. ציפורניים משויפות ומרוחות בלק שקוף, אבל בלי צבע. השיער שלי חלק ומבריק, שזור בפסי זהב, אבל לא אסוף בצורה מסובכת. אני נאנחת בהקלה. אולי הסטייליסט שלי לא יהיה כזה נוראי- אני נראית כמעט כמו עצמי, רק יותר טובה.

מסתבר שהסטייליסט שלי בכלל לא נוראי: הוא לבוש כמעט רגיל -בחולצה ומכנסיים שחורים- מלבד איילינר זהוב שמדגיש את עיניו הירוקות, ומדבר בקול שקט והגיוני, כמעט בלי רמז למבטא הקפיטול המטופש. הוא גם לא מקשקש בלי הרף או מדבר סחור-סחור; הוא מספר לי מה שאני צריכה לדעת. קוראים לו סינה, וזו השנה הראשונה שלו. כשאני נאנחת בהשתתפות ואומרת לו שאין לו מזל כי החדשים תמיד נתקעים איתנו, הוא צוחק. "ביקשתי במפורש את מחוז שתים עשרה" הוא אומר ולא מסביר.

דבר ראשון, הוא לוקח אותי לאכול ארוחת צהריים. הוא אומר שאני בטח רעבה אחרי כל הזמן הזה. הוא מזכיר לי את הבית- אוכל במקום הראשון. תמיד. רק שכאן הוא מופיע בלחיצת כפתור, חם ומהביל. עוף ברוטב שמנת ופיסות תפוזים על מצע דגן לבן כפנינה, לחמניות בצורה של פרחים ועגבניות זעירות כאפונה. יאמי. כשמדובר באוכל של הקפיטול, אני תמיד מוכנה לנסות דברים חדשים.

לבסוף סינה לוקח אותי להתלבש למצעד המרכבות, ומסביר תוך כדי שבהתחלה הוא ופורשיה חשבו על תלבושות תואמות, אבל כל נסיון להציג אותי כאחת קשוחה יראה מגוחך. לבסוף אני לובשת גופייה ומכנסונים ממשי שחור כפחם, ומין שמיכה בגוונים מדהימים של כתום ואדום וזהב כרוכה סביבי, שיערי מוטל פזור על כתפי. אני נראית כמו ילדה קטנה בפיג'מה שקמה כשהשמיכה עדיין סביב כתפיה, ולרגע אני מרגישה מטופשת, עד שאני קולטת שזו המטרה, להיראות צעירה ותמימה ככל האפשר- להראות להם בדיוק מה לא בסדר כאן. זה חתרני ונועז למדי.

אני עומדת ליד המרכבה שלנו, מאכילה בקוביות סוכר את הסוסים. פיטה מתקרב עם הסטייליסטית שלו, פורשיה. מצחיק לראות איך הם לקחו אלמנטים כל כך דומים אבל בכל זאת יצרו תוצאה שונה לגמרי- פיטה נראה גדול, חזק. הבד סביב כתפיו נראה כמו גלימה, לא כמו שמיכה. אבל בכל זאת התלבושות שלנו משלימות זו את זו בצורה כמעט מושלמת.

אני מבחינה במרכבה של מחוז אחת עשרה מעט לפנינו. הילדה, רו, מצליבה את מבטה בשלי, ומחייכת. אני משיבה חיוך קטן. ת'רש מתכופף לראות אל מי היא מחייכת, ופניו מתרככות כשהוא רואה אותי. הוא תופס את רו ומרים אותה כמו שק תפוחי אדמה קטן לעבר המרכבה שלהם. היא מנפנפת לי ניפנוף קטן מעבר לכתפו.

שניה לפני שאנחנו יוצאים, סינה מבעיר אותנו. לרגע אני מבוהלת עד מוות, עד שהוא נחפז להסביר לנו שזו אש סינטטית לחלוטין, שהיא מה שמגדירה את התלבושת שלנו. ואנחנו יוצאים דרך דלתות הברזל הגדולות, ומוצפים פתאום באורות ובקולות. זה כל כך מלהיב, כל כך ממלא באדרנלין, עד שאני שולחת לפיטה חיוך קורן, קצת כמו של אפי, ואז אני שמה לב לאיך שהלהבות נראות עליו. הוא נראה כמו לוחם קדמון, גלימה של אש מתבדרת מאחוריו. אני מרימה גבות, וממהרת להבחין בדמותי על המרקע. אני משתנקת. אני לא נראית כמו פיטה, עם גלימה של להבות. לא, אני נראית כאילו אני עצמי בוערת- כאילו האש שמשתקפת בעור שלי נתפסה בשיערי, שמתנופף בוער ופראי, בגוונים מקסימים של כתום וזהב, עם טיפה קצוות כחולים ולבנים פה ושם.

סינה מעולם לא וויתר על הרעיון לגרום להם לפחד ממני- אבל במקום להפוך אותי לבריונית קשוחה הוא הפך אותי למין שדה בוערת, ליצור שנראה כאילו נלקח מסיוטים. טוב, הדרך היחידה לגרום לאנשים לפחד מילדה קטנה זה לגרום להם לשכוח שהיא ילדה קטנה: להפוך אותה למשהו מעבר, ליצור לא טבעי מחלומות בלהה.

רק תזכרו: תגובות=השראה=פרקים נוספים!

xoxoxo

שירי

הפרק הקודם		הפרק הבא