מנצחת - קשמיר

אני מנסה לפענח מה כתוב בחריטה הקטנטנה שכתובה בכתב קטן ומסודר, אני מתחילה להתייאש אחרי חצי שעה. חצי שעה, וכל מה שפיענחתי להיום הוא:"להתראות, מתגעגעת-" התייאשתי. הנחתי בזהירות את הצמיד במגירה שליד המיטה שלי בתא ברכבת ונשכבתי עליה. היא הייתה גדולה ורכה. מצמצתי את הדמעות שעלו בעיני, זהו, אין הזדמנות עוד לישן על מיטה רכה, או להקים משפחה. אני עומדת למות. ואם אני אשרוד, אני אמות מבפנים. לרגע אחד אני חושבת שזה לא יהיה ככה, הרי גלוס מנצח, והוא לא נראה לי חסר לב, או מת מבפנים. אני נשכבת לאט לאט על המיטה ועוצמת את העיניים....

....

"קומי! קומי!" פוקדת מיין. אני מפהקת:"אנחנו כבר בקפיטול?" מיין מגלגלת עיניים. אוח, אני לגמרי שונאת אותה. לעזאזל, אני חושבת, למה אנחנו לא יכולים להיות במחוז 12? שם, לוקח להגיע לקפיטול שלושה ימים, פה שלוש שעות. מייין  מנסה להוציא אותי מהמיטה בכח. מתברר שאין לה הרבה מזה בזרועות הדקיקות שלה. היא לא תשרוד יום אחד בזירה אני נותנת לה לבחור לי בגדים, במיוחד מכיוון שאני לא בדיוק יכולה לזוז מעייפות. מיין דוחפת אותי  לכיוון חדר ההלבשה שלי ברכבת, ולהפתעתי מתגלה שהטעם שלה בבגדים לא כל כך נורא, יחסית לקפיטוליסטית. אני מתלבשת בחולצה האדומה הצמודה ובמכנסיים השחורים. אני מתחילה להסתרק כשאני מרגישה שהרכבת נעצרת לאט לאט. לין נכנסת לתא שלי ופותחת את דלת חדר ההלבשה בבעיטה. היא מעיפה בי מבט במורת רוח בעודה גוררת אותי ליציאה מהרכבת. שם אני מוצאת דארן, הנער בן השמונה עשרה שנבחר איתי למשחקים, לבוש באדום - שחור כמוני, מדבר עם גלוס בקולות שקטים. דארן מעביר יד בשיער הבלונדיני הבהיר שלו, ומסתכל על גלוס בתמיהה, ולאחר מכן, שניהם מסתובבים לכיוונו. דארן נושם עמוק, העניים החומות שלו ננעצות בי, ומיד הוא מסב את עיניו. לרגע אני תוהה למה הוא עשה את זה, ואז דלתות דלתות התחנה נפתחות. אין עיתונאים, אין קהל. אני ודארן צועדים בזהירות, שלושה צעדים מאחורי לין וגלוס שנכנסים בצעדים בוטחים לחדר הגדול והלבן, בחדר ישנן כמה עגלות עם אוכל. כל כך הרבה אוכל. אני סוקרת את החדר בפליאה, ורואה שגם דארן עושה כמוני. לפני שאני בכלל זזה, דארן מזנק לעבר אחת העגלות ומתחיל לערום על צלחתו בשר ותוספות. הטעם שלי באוכל מצומצם, אז אני לוקחת בסך הכל קערה של נזיד בקר וקצת תפוחי אדמה. אני ודראן מתיישבים אחד ליד השני בשולחן שעליו כתוב בגדול:מחוז 1 לין וגלוס מתיישבים לידנו, גלוס לידי ולין לצד דארן. גלוס ודארן אוכלים הרבה מכל דבר, בעוד לין מסתפקת בעוף וסלט. למשך כמה רגעים אנחנו מתעסקים באכילה, בעצם, אין לנו מה לעשות. אנחנו היחידים שבנתיים הגיעו. אני שמה לב שלין וגלוס משחקים קצת עם האוכל שלהם בעוד דארן אוכל במהירות וגומע כוס אחר כוס של מים. אני אוכלת לאט לאט. למצות את הטעם עד תום. האוכל הזה מדהים, בדיוק באיזןון הנכון של המליחות והמתיקות..... בבית, לא היה חסר לנו אוכל טוב ובשפע, ככה שלא התרשמתי במיוחד. גם לא גלוס ולין. דארן לעומת זאת, אכל הרבה מאוד, כנראה המשפחה שלו לא באה מהחלק העשיר והמפותח יותר של מחוז אחת. רוב המתנדבים משם, לפעמים זה הסיכוי האחרון שלהם לחיים טובים. לין מסיימת את המנה שלה ומשלבת ידיים:"טוב, אז בנוגע לאסטרטגיה בראיונות חשבנו-" היא לא מספיקה לסיים את המשפט כשהדלת נפתחת ושם עומדים המיועדים ואחד המדריכים של מחוז שתיים. אני מכווצת את מצחי איפה השנייה? אבל דעתי מוסחת שאני מסתכלת על המיועדים האחרים: הנערה, שנראת בערך בגילי, בעלת שיער ארוך וחלק, בהיר, כמעט לבן ועיניים כחולות בהירות. לא כהות כמו שלי. יש לה גוף צר וגבוה, וחיוך כובש לב, אך גם מחשיד. הנער שחור שיער וגבוה כמו הר. הוא חייור מאוד ועל פניו נסוך חיוך מרושע. ברוטוס, גבר קירח וגבוה עומד מלפניהם בגב זקוף. גלוס מהנהן לכיוונו וברוטוס מחזיר הנהון. כעבור רגע נפתחות הדלתות שוב, ובחורה רזה וגבוהה, בעלת שיער שחור כפחם נכנסת לחדר, היא סוקרת את החדר, כשהיא רואה את אחי, היא מחייכת. השיניים שלה מחוזזות במקצת ויש בסופן אבני חן זהובות. אנובריה פיטרס. מנצחת משחקי הרעב ה60. היא הולכת בצעדים מהירים לכיוון השולחן שלנו, אני מרימה גבות ודארן קצת חושש. היא מגבירה את הקצב וכשהיא קרובה מאוד לשולחן אחי קם מהכיסא, מה קורה פה? אני שואלת את עצמי ומיד מקבלת תשובה כשאחי ואנובריה פיטרס מתנשקים. כולנו פוערים עיניים, חוץ מלין וברוטוס שנראים משועממים והולכים אחד לעבר השני ומתחילים שיחה בעד כולנו בוהים בגחוס ובאנובריה שממשיכים להתנשק. 

מה קורה פה? ולמה גלוס מסתיר ממני שהוא ואנובריה ביחד?

הפרק הקודם