ג'יימס, לילי. לילי, ג'יימס

כתבתי עוד פיק, ואני מחכה שישאשרו לי אותו. תחזיקו לי אצבעות!

התגעגעתי.

התגעגעתי להוגוורטס, למדשאות, לחדר המועדון, לכיתות, לאווירה הקסומה.

אבל אני חושבת שבעיקר התגעגעתי לג'יימס.

לעיניים המקסימות שלו, לבדיחות השנונות, ובעיקר לנשיקות.

אוהו, כמה שהתגעגעתי אלייך, ג'יימס.

כשהוא ירד מהרכבת, "עדר המעריצות" שלו, כפי שהוא מכנה אותן, כמובן, התחילו לרדוף אחריו.

אני מודה שבמשך הזמן הן השתכללו מאוד ב, איך לומר, לפלרטט עם ג'יימס.

הבטתי בג'יימס, מצפה לתגובתו למגוון הנשיקות שקיבל "בטעות", אך הוא פשוט הדף את כולן.

טוב...רגע, מה קורה פה?

הרגשתי יד איתנה מושכת בידי, וברגע הבא ראיתי שמצחי שעון על מצחו של איזה ילד מהפלפאף.

אפילו בלי לשאול למה בדיוק הגעתי למצב הזה, פשוט השתחררתי מאחיזתו והלכתי משם.

בערב יום המחרת, לאחר שווידא שאין אף אחד במועדון, אמר לי ג'יימס בלחש:

"אני רוצה להראות לך משהו, ליל, אבל בבקשה אל תספרי לאף אחד."

"אני מבטיחה." השבתי לו מיד.

כנראה שתשובתי סיפקה אותו, כי הוא עלה לרגע למעונות הבנים, וחזר משם כשבידו גלימה כסופה.

בקושי התאפקתי לא לצעוק.

"קיבלתי אותה מאבא שלי." אמר ג'יימס בשקט, והחיוך נעלם מפניו.

הבנתי מיד למה.

שלחתי את ידי כדי לחבק אותו, והוא כרך את זרועותיו סביב כתפי.

הוא היה זקוק לזה.

"מה שלא יהיה, אני איתך." לחשתי באוזנו.

הוא ליטף את שערי, וכך ישבנו חבוקים עד עצם היום הזה.

סתאאאאאאאאאם..

ואז עליתי לישון.

ואני, כמו איזו נודניקית, שוב מבקשת:

תגובות!!

אגב, אני יודעת שזה פרק קצר, אבל הוא משמעותי בשביל לילי וג'יימס.

הפרק הקודם		הפרק הבא