פנימיית סנט דיינו-ננטש

אוליבר

אני רואה את זה מתחיל, השינוי שמגיע עם הזיכרון, היא יותר מתרחקת מבדרך כלל, הפעם הקיצונית ביותר הייתה בשיעור היסטוריה של מיס הנטרי.

העפתי בה מבט באמצע השיעור, ופתאום היא נראתה לא ממוקדת, בוהה לחלל האוויר. הכרתי את זה, הספרים שקראתי, הם תיארו בדיוק את זה. היה כתוב ש"לאחר שהקורבן מתחיל להיזכר עיניו מזוגגות לפרקים".

ממש שנאתי את התואר הזה, קורבן, אבל ככה הם ראו את זה, חשבו שאנחנו נעלים מהמין האנושי.

בבת אחת סוזן חזרה למציאות. היא מצאה אותי בעיניה ונעצה בי מבט יוקד. אחרי חצי דקה זרקה לי פתק בו היה כתוב: אל תתקרב אלי יותר, אל תדבר אלי, נוכל.

לרגע נלחצת וחשבתי שגילתה את הכל, ואז מיס הנטרי תפסה את הפתק. היא לקחה אותו מידיי. "ובכן, בואו נראה מה היה כל כך חשוב לסוזן שלנו להעביר לאוליבר את הפתק – בצורה די גרוע יש לציין – באמצע השיעור." היא חייכה כאילו אמרה שיש שיעור חופשי, פתחה את הפתק וקראה אותו בקול.

כולם צחקו, הם היו בטוחים שאיכשהו בזמן שהיא הייתה כאן היינו חברים ועכשיו היא זרקה אותי. גלגלתי עיניים. מרגיש את מבטה הזועם על עורפי. לא באמת שינה לי שמיס הנטרי קוראת את הפתק, אבל היא חוותה את זה כהשפלה קשה.

"העסקים מדרדרים אה?" לחש לי מייט שישב לידי. "פשוט תסתום." לחשתי חזרה. "אני רוצה ששניכם תכינו ביחד עבודה באורך עמוד על מה שאמרתי בשיעור. משוחררים!"  הכריזה מיס הנטרי.

פאק. טוב עכשיו הסתבכתי. סוזן עומדת לרצוח לי תנשמה בשתיקה שלה.

בזמן שכולם הרזו את הדברים שלהם ויצאו ניגשתי לשולחן של לוסי. "מיס הנטרי, נוכל לעשות את העבודות ביחידים, כפי שאת רואה אני וסוזן במצב קצת מתוח.." ניסיתי.

"כן!" התפרצה סוזן לידי. "אני לא עומדת לעשות איתו את העבודה הזו!"

"אתם תעשו את זה ביחד כי זה מה שאמרתי עכשיו לכו מהר מהר שלא תאחרו לשיעור הבא."

סוזן

מכירים את זה שאתם כל כך שונאים מישהו עד שאתם ממש תשמחו אם הוא ימות? טוב אני מכירה, אוליבר לימד אותי את זה. עכשיו רק בגלל שהדביל הזה לא טרח להסתיר את הפתק המחורבן אני צריכה לעשות איתו עבודה!

החיזיון שראיתי פשוט הדגיש כמה הבנאדם זוועתי, אוליבר פשוט קשר את הילדה (אני) לעץ ואמר לה שהיא חייבת לנסות להשתחרר, שזה חשוב מאוד. בהתחלה חשבתי שזה משחק אבל אז הוא פשוט הלך והשאיר אותה שם.

הלילה התחיל לרדת. ואז היה הבזק שחור. הייתי ליד העץ, משוחררת. ושניה הבאה אוליבר הופיע ונראה כאילו ראה רוח רפאים.

וזה הכל, בעצם. אבל כאילו, הם היו החברים הכי טובים! איך הוא יכול לעשות לי את זה! לקשור אותי לעץ ואז ללכת! אני מתחילה לחשוב שלא כדי שהזיכרונות יחזרו.

"סוזן!" אני נעצרת באמצע המסדרון. שוב אוליבר. "לא אמרתי לך לא להתקרב אלי?" אני שואלת כשהוא מגיע אלי. הוא פשוט מתעלם. "מה ראית?" פניו נראות בדיוק כמו בחיזיון.

הפרק הקודם		הפרק הבא