יומנו של מכשף

ם ראשון, 5 לספטמבר 1995
וואו, הוגוורטס באמת לא כזה נורא. במיוחד אחרי שאימצתי גישה חדשה והיא מאמצים אדירים לחייך לטיפוסים שהם בכלל לא הסוג שלי, במיוחד להיפיות מהפלפאף (אליס יולי, הכל באשמתך) ולפלרטטנים צעירים חסרי תקווה. מרלין! אני עדיין תחת לחץ סלית'ריני מצד המשפחה!
ביום שבת ניסיתי לשכתב את החיבור שלי לסנייפ, שנכשל אתמול. הוא לא אהב את החיבור שלי וחשב שהוא קצר מדי, כשהוא התפרש על שני גיליונות קלף באורך מטר חמישים ושמונה בכתב הזערורי שלי! נראה שהרושם שהשארתי עלי היה של פוצית מעצבנת שיודעת יותר מדי. אפשר להבין למה יודעת יותר מדי, אבל למה לעזאזל פוצית נפוחה?! אני צריכה לחקור איך הוא היה בשיעורי לחשים ושיקויים. בקיצור, יש לי חשבון לא סגור עם שניים ממורי הסגל.
והנה מתערב הקול המצפוני ושוחר השלום שלי (שהתגלה עם אימוץ הגישה החדשה) ואומר "הו, לא! אסור לך לנקום במורה מבית הספר! גם אם הוא או היא או מה שזה לא יהיה," תן לי לגחך, קול מוזר שכמוך, "מלאים בשמנוניות בלתי נסבלת או נראים כמו קרפדה ומתנהגים גרוע אף יותר."
וואו! קול ההיגיון שוחר השלום שלי (או בקיצור פיסי - Peacey)  נחמד למדי! אני חושבת שאני אתן לו להתערב לפעמים. אחרי הכל, אני לא רוצה להסתבך בצרות מיותרות.
ועכשיו לחדשות הספורט! בן הדוד הנחמד שלי, דראקו, החליט לאמן אותי בקווידיץ' ולתת לי קצת מהתהילה ש(לא)הייתה לו בימיו כמחפש של סלית'רין. הוא מאמן אותי להיות המחפשת הרייבנקלואית הבאה, או סתם חובטת רייבנקלואית. מי יודע? אולי אצטרך לחבוט יום אחד לעבר איזה נודניק סורר מרביצן נחמד?
הממ, זה יכול להיות שיר קצרצר:
"אולי אצטרך לחבוט יום אחד,
לעבר איזה נודניק סורר מרביצן נחמד?
זה ללא ספק מעשה חצוף
אבל העיקר שבסופו של דבר יישחט לו הפרצוף."
לא היה משהו, הא? טוב, בזאת נגמרה הקריירה שלי כמשוררת.
נחזור לענייננו. הצלחתי לתפוס את הסניץ' שלוש פעמים מאז תחילת האימונים (הפרטיים משהו), ומאז שמדאם הוץ' עזרה לי לשפר את היציבה אל המטאטא ("לילדה יש פוטנציאל של חובטת!" זה לפחות מה שהיא אומרת). למען האמת, מאז שהיא לימדה אותי לשלוט במטאטא, הטיסה הרבה יותר נוחה.
זה אתגר לכתוב ביומן בחדר רועש מילדה מרושעת כמעט כמוני בשם סיינה בנט (ואני שואלת את עצמי, איך בת מוגלגים הגיעה לרמה כזו של רשעות?! אוך, נטיות גזעניות מעצבנות), ששרה בקולי קולות שירים של להקה מוגלגית שנראת "היבחושיות" או משהו כזה.
ביקשתי ממנה להפסיק את הרעש והיא רק חייכה ברשעות ואמרה לי להמשיך לחלום שזה יקרה. לעזאזל. אני תקועה איתה ועם שירי יבחושיות לא מוצלחים למשך שבע השנים הבאות! למה?!
ועכשיו היא קוראת את זה ואומרת בחיוך זדוני ומיתמם כאחד "הם דווקא מאוד מוצלחים בקרב המוגלגים!"
בקרב המוגלגים. ילדה, אני טהורת דם. למה בשם מרלין ואשתו והילדים שלו אמורים לחנך אותי לשירי יבחושיות מוגלגיים?
אוקיי, זה רשמי. היא בהחלט הראשונה ברשימת ההתעללויות שלי השנה. הו, פיסי קטן ונחמד, שב בשקט בבקשה.
"הת'ר..." נחמד. ועכשיו פיסי בוכה לי. תסתום ת'פה כבר.
יש הלילה ירח מלא, וזה לא אחד המראות שהייתי רוצה להפסיד, אז... שבוע טוב לכל המציצים ביומני הקט (ואל תחשבו שאני לא מודעת לזה שסיינה מפיצה את היומן שלי בקרב כל תלמידי הוגוורטס).
נ.ב: אולי בדרכי למגדל האסטרונומיה אפגוש בבן שיחה אינטלקטואל לשם שינוי, אחד כמו המקוש הנחמד של חדר המועדון של רייבנקלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא