הנכד של וולדמורט

נקודת מבט: פרסי

כשהגענו למטבח דמבלדור לא בזבז זמן והתחיל לדבר. "אני יודע מי אתה ואני יודע שזה לא יהיה פשוט עבורך לבוא להוגוורטס, בעיקר שזה רחוק כל כך מהבית שלך אבל-" הוא התחיל אבל ניקטע במפתיע על ידי אמא שלי.

"מה זאת אומרת 'בעיקר בגלל שזה רחוק כל כך מהבית שלך'?" היא שאלה.

"אההה, כנראה שכחתי להזכיר את זה בשיחה שלנו. הוגוורטס-" הוא ניקטע כשהתחלתי לצחקק בלי שליטה (מה- זה פשוט קורע!) אבל מיהר להמשיך למרות זאת. "נמצא בסקוטלנד."

"סקוטלנד?!" אני ואמא שלי אמרנו ביחד.

"אכן, אבל תצטרך להישאר באנגליה במשך כמה ימים עד תחילת הלימודים." עדכן אותי דמבלדור.

אנגליה וסקוטלנד הן חלק מהארצות העתיקות מה שאומר שיותר מסוכן שם, יש שם יותר מפלצות, יותר אויבים של האלים. כלומר יותר דברים יבואו לרדוף אחרי ויקרו 'תאונות' וקרבות, זה יקשה עלי מאוד להשאיר את הזהות שלי בתור סוד, עד שאוכל לשלוח הודעה באיריס-נט לכירון, כדי לשאול אותו אם אני יכול לחשוף את הזהות שלי לקוסמים... מה שמזכיר לי.

"ומה הכוונה ב'אני יודע מי אתה'?" שאלתי אותו, חושד שאולי איכשהו הוא הצליח לגלות את הסוד שלי.

"כוונתי לחצוי כמובן!" אמר דמבלדור בעליזות. "אבל לא חצוי במובן של קוסמים, אלא חצוי במובן של חצי אל חצי בן תמותה או במקרה שלך- קוסם." הוא הסביר והניצוץ הקבוע בעיניים הכחולות הצלולות שלו התחזק.

"איך?" שאלתי המום לחלוטין.

מזווית העין יכולתי לראות שגם אמא שלי מאוד, מאוד מופתעת.

"לפני שנים כשהאלים עוד היו באנגליה, כשאני עוד הייתי תלמיד בהוגוורטס בעצמי פגשתי את כירון, נהפכנו לחברים טובים, אפילו ניתן לי הכבוד לבקר במחנה החצויים למרות שאני עצמי לא חצוי, זה היה מקום מדהים ואני בטוח שהוא עדיין כזה... שמרנו על קשר גם לאחר שהאלים והמחנה עברו לאמריקה. בכל מקרה לאחר שגיליתי שאתה קוסם יצרתי קשר עם כירון והוא סיפר לי מי אתה, בן פוסידון" הוא סיפר והניצוץ בעיניים שלו התחזק עוד יותר בחלק האחרון של המשפט.

"או..." היה כל מה שהצלחתי להגיד.

אמא שלי רק הנהנה בהבנה, מנסה לעכל את המידע החדש.

"בכל אופן, לא רק בגלל זה רציתי לדבר עם שניכם בפרטיות. רציתי לבקש ממך טובה פרסאוס, אני זקוק לעזרתך. בניגוד למה שסיפרתי להארי ולמסדר עוף החול אינך זקוק להגנה מפני וולדמורט, אבל אני צריך שאתה תעזור לי להגן על הארי. חשבתי שאני מסוגל להגן עליו מפני וולדמורט בעצמי, אבל בגלל זה בשנה שעברה וולדמורט הצליח לחזור ולרצוח תלמיד שלי... כששמעתי מכירון עליך ידעתי שאתה תתאים לתפקיד. אבל זו לא חובה יש לך בחירה בעניין. בכול מקרה אם תחליט לבוא או לא עליך להשאיר עין אחת פקוחה כי אין לי ספק שוולדמורט יבוא אחריך." אמר דמבלדור, הניצוץ בעיניו נעלם כליל.

אני אגיד לכם את האמת, מהרגע שבו הוא קרא לי 'פרסאוס' ידעתי שמה שיש לו לומר הוא לא משהו טוב.

"אההה... אני-אני..." גמגמתי בניסיון להגיד משהו, כל דבר, אבל המילים פשוט נתקעו לי בגרון ולא הסכימו לצאת.

"אני אצא עכשיו ואחכה לכם בחוץ. תדברו ותגידו לי מה אתם מחליטים." אמר דמבלדור, הוא הביט בי בהבנה רגע לפני שיצא מהמטבח.

לא ידעתי מה להגיד לאמא שלי, אפילו לא הצלחתי להסתכל לה בעיניים. אני הבטחתי לה- לא עוד מסעות חיפושים. אבל אני לא יכול פשוט לסובב את הגב שלי לאנשים שזקוקים לעזרה שלי. זה הפגם ביסוד שלי...

"אתה חייב ללכת." אמא שלי אמרה בקול שקט.

זה משך את תשומת הלב שלי, הרמתי את המבט שלי ופגשתי בעיניים שלה, שהיו עצובות אבל באותו הזמן נחושות.

"מה? אבל, אבל מה לגבי מה שהבטחתי?" שאלתי אותה מבולבל.

"אני יודעת, אבל אני מכירה אותך. אתה לא תוכל לסלוח לעצמך אם משהו יקרה שם ואתה לא תוכל לעזור..." היא אמרה בעצב. "תלך... אבל תבטיח לי שתכתוב הרבה ותישאר בטוח." היא הוסיפה בטון יותר בטוח.

"אני-אני מבטיח שאעשה כל מה שאני יכול כדי לחזור הביתה בשלום." אמרתי, יודע שיותר מזה לא אוכל לתת לה.

ובזה זה ניגמר. היא חיבקה אותי חיבוק אחד לפני שחזרנו לסלון לראות את הקוסמים באמצע שיחה, אבל היא נגמרה ברגע שנכנסנו לסלון.

לקחתי נשימה עמוקה, אחרי שאני אגיד להם את זה אין דרך חזרה.

"אני אעשה את זה." אמרתי בקול שאני מקווה שנשמע בטוח, והבטתי ישירות בעיניים של דמבלדור.

חיוך מלא הקלה ועצב עלה על הפנים שלו.

"נהדר," הוא אמר. "תארוז את הדברים שלך, אנחנו יוצאים מיד לאחר מכן."

הנהנתי והלכתי לחדר שלי בלי לומר מילה נוספת.

ארזתי את התיק שלי, בדיוק כמו שהתרגלתי לעשות למסעות ארוכים שידעתי עליהם מראש, או לאחת מהפנימיות הרבות שעליהן הלכתי במהלך השנים: כמה זוגות מכנסיים, כמה חולצות של מחנה החצויים, כמה של מחנה יופיטר וגם כמה חולצות רגילות, תחתונים, גרביים, כלי נשק נוספים למקרה חירום, אברוסיה ונקטר גם הם למקרי חרום, וכמובן תמונות כדי שיזכירו לי את הבית, לקחתי תמונה שלי עם אמא שלי ופול מאחד הערבים המשפחתיים שלנו, תמונה של טייסון גרובר אני ותאליה מהתקופה שאחרי הקרב על המבוך כשהציידות הגיעו לביקור במחנה, תמונה של כל השבעה מהנבואה מהתקופה שלנו על ארגו שתיים, וכמובן תמונה של אנבת' ושלי מהתקופה שהתחלנו לצאת אחרי מלחמת הטיטאנים.

כשחזרתי לסלון הופתעתי לראות שני אנשים שלא היו שם קודם.

"פול? אנבת'?" שאלתי המום.

פול ואנבת' ישבו בסלון וניהלו שיחה שלווה עם הקוסמים. פול ואמא שלי ישבו ביחד על הספה עם הקוסמים ולעומת זאת אנבת' ישבה על הכורסא שעליה נחתתי לפני כמה שעות... מצחיק עברו רק כמה שעות מאז שהקוסמים הופיעו פה, זה מרגיש כאילו עברו ימים...

ברגע שאנבת' ראתה אותי היא קמה מהכורסא ונתנה לי חיבוק, הנחתי את התיק שארזתי על הרצפה והחזרתי לה חיבוק משלי.

"פרסי. טוב ליראות שהספקנו לתפוס אותך לפני שיצאת לדרך." אמר פול בחיוך, אבל יכולתי לראות את העצב בעיניים שלו.

הנהנתי לכיוונו לא יודע מה להגיד לו.

"פרסי!" אנבת' אמרה בכעס אחרי שהתרחקה ממני לפתע. "אני לא יכולה לעזוב אותך אפילו לרגע בלי שתסתבך בצרות?" היא שאלה ושמה את הידיים שלה על המותניים.

"נראה שלא חכמולוגית." אמרתי לה בחיוך קצת עצוב.

"אני לא מאמינה עליך!" היא המשיכה. "רק חזרנו לפני כמה שבועות ואתה כבר הולך עוד פעם! לא חשבתי שהמזל שלך יכול להיות עד כדי כך גרוע! אני נשבעת שאם אלה שוב האלי-" היא אמרה בכעס, אבל פשוט קטעתי אותה בנשיקה.

"גם אני אתגעגע אלייך, אנני*." אמרתי לה אחרי שהתנתקנו.

"מוח אצה." היא מלמלה בשקט כך שרק אני אוכל לשמוע. לא יכולתי שלא לחייך למשמע השם שהיא נתנה לי לפני כל השנים האלה.

"אני מצטער פרסי, אבל אנחנו חייבים לזוז." אמר דמבלדור, הבעת הפנים שלו רצינית.

חיבקתי את אמא שלי ואת פול פעם אחת אחרונה, ונתתי לאנבת' נשיקת פרידה.

"אני אכתוב, אני מבטיח." אמרתי להם, מנסה לעודד אותם קצת.

הרמתי את התיק שהנחתי קודם והלכתי לכיוון הקוסמים.

"אתה צריך להחזיק את הספל." אמר לי לופין במבט רציני.

כשהחזקתי את הכוס העפתי מבט אחורה לעבר ההורים שלי והחברה שלי שאני כל כך אוהב, ושלחתי להם את החיוך הרגיל של עושה הצרות שאני, בפעם האחרונה לעוד הרבה זמן.

ברגע הראשון כלום לא קרה ואז הרגשתי משיכה מוזרה מאחורי הקורקבן שלי, כאילו מישהו תפס אותי משם עם חכה ועכשיו הוא משך אותי לאחור.

העולם התחיל להסתובב והדבר היחיד שעבר לי בראש הוא: 'להתראות לכם, אני אתגעגע.'

לפני שהעתיד משך אותי לכיוונו, לכיוון עולם הקסמים.

'אני אראה אותם שוב.' אמרתי מנסה לשכנע את עצמי, אבל משום מה הייתה לי הרגשה שזה יקרה מאוחר יותר ממה שקיוויתי שזה יהיה...

*Anni שם חיבה שפרסי המצי לאנבת'. תיזרמו...

מקווה שנהנתם =)

הפרק הקודם		הפרק הבא