אסור שייגלו את הסוד

"אז מה אתה חושב? הארי?" קולה של הרמיוני חדר למחשבותי. הרמתי את עיני ופגשתי בפניהם של חברי, הם נעצו בי מבטים מוזרים. "מה? מצטער, מה אני חושב על מה?" עניתי במבוכה קלה.

"זה בסדר, אני יכולה להבין למה אתה לא ממש כאן. עבר זמן-מה מאז הפעם האחרונה שהיית בהוגוורטס, אתה בטח לא יודע כיצד אתה אמור להרגיש",הרמיוני אמרה בהבנה. מדקרת צער וכאב פילחה את ליבי. ככל הנראה ראו זאת על פני, משום ששנייה לאחר מכן ראיתי את החרטה על מה שאמרה בעיניה, עצרתי אותה שנייה לפני שפתחה את פיה להתנצל:"זה בסדר, באמת. גם אם לא תזכירו את זה זה לא אומר שהזיכרון מהמלחמה יחדל מלהתקיים. אני מעדיף לנסות להמשיך להתקדם הלאה מאשר שהשיחה תשתתק ברגע שיגיעו לנושא הזה" אמרתי לה ברוגע ובכנות. "נכון את צודקת, אני מודה שאני מעט חושש, אבל זה בסדר!" המשכתי, למרות שזה לא היה לחלוטין כן. אין ספק שהוטרדתי וחששתי ובו בזמן ציפיתי לשיבה להוגוורטס, ולמרות זאת, הופתעתי בעצמי לגלות שזו בכלל לא הסיבה העיקרית שבגללה הייתי מוטרד. הסיבה הייתה-"ג'יין" ג'יני פלטה. יכול להיות שהיא קראה את מחשבותי??! ג'יני הסתכלה עליי במבט שואל-"מה אתה חושב עליה?" נרגעתי, 'היא בסך הכל שאלה מה אני חושב עליה'. "אני לא יודע", עניתי לה," מאיזו בחינה?" ניסיתי להבין את כוונתה. " זה לא נראה לך מוזראיך שהיא הופיעה ככה פתאום? ואף אחד לא יודע עליה כלום?? כיזה קצת חשוד אם אתה שואל אותי." הרמיוני התפרצה.

"הרמיוני, שמעת מה היא אמרה, אני לא בהכרח אומר שחובה להאמין לזה, אבל לפחות תני לה צ'אנס! גם ככה הולך להיות לה קשה בתור הנערה החדשה החדשה בשכבה הכי בוגרת".

הרמיוני לא ענתה. היא הסבה מבטה אל החלון וקראה:"וואו, תראו כבר הגענו! הנסיעה הייתה אפילו יותר קצרה משזכרתי!" העגלה עצרה. רגע לפני שירדנו, לכדתי את מבטה, בעיניה נשקפה נחישות אך היא הנידה לוויתור.

-אם כי זה באמת קצת מוזר- אמר קול בראשי, השתקתי אותו.

זהו זה, ברגע שאכנס בדלתות הגדולות, אני אחל בשנת הלימודים החדשה, המאוד שונה, והאחרונה שלי.

**********

ישבנו ליד שולחן גריפינדור. האולם היה בדיוק כמו שהיה בשנים הקודמות, ומאז הקמתה של הוגוורטס, אני חושב. ובכל זאת, הכל היה שונה. מספר התלמידים הצטמצם, כרגע השולחונות שבעבר היו עמוסים לעייפה בתלמידים, היו מלאים רק קצת יותר מחציים. צוות המורים השתנה, ולמרות האווירה הנרגשת, עדיין שררה מעט דומיית צער וכאב, כאילו הוגוורטס עצמה עדיין מתאבלת על הקורבנות הרבים שאיבדה, תודות למלחמה הקשה.

אבל ההבדל הגדול מכל היה חסרונו של האדם הנערץ, שניהל שנים רבות את הוגוורטס, והביא אותה לשיאה בתקופתו לפני שנרצח בפקודתו של וולדמורט. שנה שעברה לא הייתי פה בכדי לחוש בהבדל, בהעדרו של דמבלדור. מבחינתי דמבלדור היה ותמיד יהיה חלק בלתי נפרד מהוגוורטס, ולפעמים עדיין קשה לי להאמין שהוא איננו, חשתי את עיניי צורבות מדמעות שאינן יורדות.

הבטתי לעבר כיסא המנהל בשולחן המורים, ישבה עליו עכשיו פרופסור מקגונגל. זה טוב, אמרתי לעצמי, לא הייתי יכול לחשוב על מישהו אחר שדמבלדור ייסמוך עליו בניהול של הוגוורטס אחריו.

בדיוק באותו רגע נפתחה הדלת ומבעדה נכנסו תלמידי השנה הראשונה. בסוף השורה יכלתי לראות את ג'יין, פניה הביעו מתח, ציפייה והתרגשות ואני חושב שאולי גם חשש. לחישות החלו להשמע מסביב, "מי זאת שם?" "מה היא עושה פה?", "למה היא עם תלמידי השנה הראשונה? גם היא הולכת לעבור את המיון?", "ראיתי אותה ברכבת" "היא חדשה כאן" ועוד. לא יכטולתי להאשים אותם, ברור שהם יהו המומים, גם אני מעולם לא ראיתי מקרה כמו זה בעבר.

מקגונגל נעמדה, וטקס המיון עמד להתחיל. הבחנתי במצנפת המיון העתיקה על השרפרף הקטן והמוכר, וגל נוסטלגיה הציף אותי והזכיר לי את היום בו אני ישבתי עליו. 

כעבור כמה שניות נפתח הקרע בבד וקול שירה של המצנפת בקע מבעדו:

" הוגוורטס הוקמה לפני שנים רבות,

בית ספר ובית לקוסמים ומכשפות.

המקימים עמדו בלא מעט אתגרים,

אך מחלוקת פרצה בין המייסדים הגדולים.

גודריק גריפינדור אמר:"עלינו לקבל

את האמיצים ביותר, בעלי אומץ לב".

סלאזאר סלית'רין לא הסכים

"עלינו לקבל את המנהיגים, בעלי דם קוסמים".

רוונה רייבנקלו אמרה:" אקבל את החכמים,

שקדנים, חרוצים, אוהבים ללמוד ומגלים.

ורק הלגה הפלפאף קיבלה את כולם,

שהרי אין דבר חשוב מטוב לב בעולם.

הם החליטו, ואמרו "כך יהיה" הם קראו,

כל אחד הקים בית לתלמידים שלו.

ואותי מינו לקבל את ההחלטה,

האם התלמיד הוא גריפינדור, סלית'רין, רייבנקלו או הפלפאף.

מאז עברו שנים רבות,

על הוגוורס עברו שנים טובות וגם קשות.

וכעדה נשארתי לאירועים רבים,

שמחים, עצובים, מרגשים, כואבים ומלאים תקוות.

אך חשוב מכל, תלמידים יקרים,

עליכם לזכור שלא משנה מי ההורים,

מה סוג הדם, או לאיזה בית נבחרתם,

מי ומה שתהיו, הבחירה היא רק בידכם."

לאחר שגמרה, היו כמה רגעים של דממה באולם הגדול, כאילו עדיין לא קלטו שהיא סיימה. הסתכלתי מסביב ופגשתי בפניהם של הרמיוני ורון ששיקפו את הרגשתי. תמיהה, בילבול וחוסר הבנה.

הפעם האחרונה לפי זכרוני, שבה המצנפת העבירה מסר נוסף, פרטי ואישי יותר, היה לפני המלחמה. לא ידעתי מה לחשוב. יכול להיות שזה היה מקרי בלבד? או יותר מכך? העפתי מבט על פני החדר ונתקלתי בפניה של ג'יין. איכשהוא, הן נראו יותר חיוורות, ייחסתי זאת לעובדה שזו הפעם הראשונה שהיא רואה ושומעת את המצנפת. פרופ-המנהלת מקגונגל (תיקנתי את עצמי) הייתה הראשונה שהתאוששה:"נתחיל בקריאת שמות תלמידי השנה הראשונה: אנדרסון ניקולאס." ילד בעל שיער שחור חלק ועיניים גדולות וכהות התקדם והתיישב על השרפרף "סלית'רין"! קראה המצנפת בקול. הילד התקדם מחויך לשולחן סלית'רין. נתתי לרשימת השמות לחלוף מבלי באמת להקשיב או לשים לב, והרעתי במקומות שבהם המצנפת קראה גריפינדור יחד עם כל השולחן.

כשנגמרה ההקראה מקגונגל קראה בקול:" השנה מצתרפת לשכבה השביעית-שמינית תלמידה חדשה, ומאחר שלא עברה זאת לפני כן, גם היא תעשה את המיון כעת. סמית' אליזבת ג'יין" אליזבת? יש לה שם שני? הסתכלתי עליה. ראיתי שהיא משפילה את מבטה בדרכה לשרפרף הקטן מדי למידות גופה ומניחה את המצנפת על ראשה, שניות אחדות חלפו, והמצנפת ממשיכה לשתוק. ראיתי את עינייה של ג'יין נפערות בהפתעה ואח"כ מצטמצמות בלחץ. האם גם אצלה המצנפת מתלבטת בין כמה בתים? ג'יין עצמה את עיניה ונראה היה כאילו התפללה בלחש, אני חושב שהצלחתי להבין מה היא עוברת. 

ואז היא הזדקפה, בדיוק ברגע שבו המצנפת צעקה:"גריפינדור!!" קריאות רמות עלו מהשולחן שלנו, גם אני מחאתי כפיים והרעתי. ג'יני צעקה לה לה שתבוא לשבת לידינו, משהבחינה במבוכתה כשתרה בעיניה אחר מקום בין בני גילה וכיתתה החדשה.

היא התיישבה בין ג'יני לשיימוס וחיוך מאוזן לאוזן מרוח על פניה, אבל הוא לא הסתיר את ההקלה וההפתעה שהיו בעיניה. "היי" אמרתי לה. "היי גם לך!" היא השיבה לי "נפגשים שוב, אה?" המשיכה, "כן", ההתלהבות שלה הייתה מדבקת וחשתי את פניי נמתחות בחיוך.

היא הסתובבה והחלה לדבר עם הבנות על על החדרים, המועדון והבית בכללי. מקגונגל קמה, ואט אט השיחות נחלשו , עד שגוועו לגמרי.

כשאחרון המדברים שקט היא פתחה ואמרה:"תלמידים יקרים, חדשים וותיקים. היום אנו עומדים להתחיל את שנת הלימודים החדשה ואני מקווה שמוצלחת.לצערינו, לא כל מי שהיינו רוצים כאן איתנו היום, ואנו חבים להם את העובדה שאנו יכולים ללמוד כאן היום, אנחנו יכולים לשמוח ולהיות ולצחוק פה בזכותם. אלו שהקריבו את עצמם בשביל שאתם תוכלו לחיות. אחד מהמנהלים הדגולים של הוגוורטס עשה זאת, אל תהיו עצובים, הוא עשה זאת זאת על מנת שצחוק ימשיך להתגלגל בין חומות הטירה והוא היה רוצה שתחגגו היום כמו בכל שנה.

אני מקווה שאעשה עבודה טובה, ואנהל את בית הספר הזה כמו שהוא היה רוצה, ולא אאכזב אותו. ובנימה יותר שמחה, אני רוצה להציג את המורים החדשים שלנו- שינוי צורה ילמד אלק ארצ'יבלד והתגוננות מפני כוחות האופל"- מקגונגל הצביעה לעבר בחורה בשנות העשרים לחייה בעלת שיער חלק וקצר בצבע שחור שהיו שזורים בו פסים בצבע תכלת וירוק אזמרגד-"תלמד רייבן דארק", רייבן סרקה את האולם בזמן שהציגו אותה בעניין. היא נעצרה כשראתה אותי, וזוית פיה נטתה בחיוך זעיר, שכמעט אינו נראה. היא המשיכה ואז פנתה אלינו:"היי, נעים להכיר, אני מצפה להתחיל ללמד בכיליון עיניים..."

"טוב", המשיכה מקגונגל," אז שתהייה לכולם שנת לימודים טובה ומוצלחת! ותזכרו לשמור על החוקים! אתם כבר יודעים אותם"... אמרה בחיוך "בתיאבון!"

ברגע שאמרה את המילה, הופיעו צלחות מלאות במעדנים על השולחנות ורעש של דיבור וקירקוש כלים מילא את האולם.

שאיפה חדה משכה את תשומת ליבי. ג'יין הביטה בתדהמה וערגה לעבר כמות האוכל. חייכתי "קחי כמה שאת רוצה" אמרתי לה, "באמת?" "אהה" היא מילאה את צלחתה מבלי לשים לב לצחוק שיצא מפי והצתרפה לשיחה עם שאר יושבי השולחן.

-זאת הולכת להיות שנה מעניינת- הרהרתי לעצמי כשחיוך קטן על פניי.

מצטערת על העיכוב, וכמו שהבטחתי- פרק מנקודת המבט של הארי וארוך יותר.

אני רוצה לאחל לכל מי שקורא את הפאנפיק ולא התייאש- שנה טובה לכולם!!

הפרק הקודם		הפרק הבא