אנשים משתנים

היי, אני יודעת שהרבה זמן לא העלתי, התחילה תקופת מבחנים וכל זה.. אבל אני מבטיחה לנסות לעלות כמה שיותר. 

בכל מקרה, שמחתי ממש לקרוא את התגובות שלכם! כל תגובה שהועלתה היא מה שגרם לי לעלות את הפרק היום, ולא לחכות עוד.

וכן, אני יודעת שהיות יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואני יודעת שאולי יהיו כאלו שיגידו שאני לא מכבדת את היום הזה או משהו, אבל פשוט אם לא הייתי מעלה היום, אני באמת לא יודעת מתי כן היייתי מספיקה... אבל זה באמת לא קשור למה שאני חושבת על היום הזה, ולא כי אני לא רוצה לכבד אותו.

ועכשיו, הפרק!

"הרמיוני? מה את עושה פה?" רון שאל את הרמיוני כשהיא נכנסה לדירה הישנה שלהם, במטרה לקחת את החפצים שלה.

"לא בשבילך אם זה מה שאתה חושב, אני רק אקח את הדברים שלי ואלך." היא ענתה והלכה לכיוון החדר הישן שלהם.

"חכי, אמ.. את לא יכולה להיכנס לשם." הוא אמר מהר ועצר אותה. "למה ל- יודע מה? פשוט תביא לי את הדברים שלי ואני אעוף מפה." היא אמרה וגלגלה עיניים.  

"טוב, רגע. ואני באמת מצטער, על איך שזה יצא, אני רציתי לספר לך לפניי פשו-" "רון..." הרמיוני קטעה אותה באמצע. באמת שכבר עברתי הלאה, אפשר את הדברים שלי?" היא הרגישה שהיא מתחילה להתעצבן ושדמעות מתחילות להצתבר לה בעיניים.

'מה הוא חשב? שהוא יגיד סליחה, וזהו? אנחנו בסדר? אני אסלח לו?' היא חשבה לעצמה.

"אני יודע שזה לא מה שאת חושבת הרמיוני, אני מכיר אותך." הוא ענה וניסה להתקרב אליה, אך היא התרחקה.

"אתה רוצה לדעת איך אני מרגישה רון?! אנחנו היינו יחד שלוש שנים. שלוש שנים, שמסתבר שחצי מהם בגדת בי! היית עם מישהי אחרת והייתי צריכה לגלות את זה במקרה כשאני חוזרת הביתה מוקדם. זה שבר אותי! אני אהבתי אותך, לעומתך. ועכשיו, אתה מוכן להביא לי את הפאקינג דברים שלי?!" היא ענתה לו בצעקות והבינה לבד שהתחילה לבכות.

"אני באמת מצט-" "לא!" הרמיוני קטעה אותו בצעקה.

"תפסיק להתנצל כבר, זה במילא לא עוזר, פשוט.. תביא לי את הדברים שלי, טוב?" היא אמרה והתרחקה ממנו בזמן שנרגעה.

הוא הלך לחדר מבלי להוציא עוד מילא, כי ידע שאין טעם להתנצל יותר.

בשנייה שפתח את הדלת, הרמיוני אישרה את כל החשדות שלה לגבי למה היא לא יכולה להיכנס.

"היא כבר הלכה? מה הקטע שהיא חוזרת לפה בכללל?" היא שמעה את קולה של האישה שהייתה עם רון ביום שנפרד ממנה.

"אני רק מביא לה את הדברים והיא הולכת." רון ענה ושם בתיק את כל החפצים למינהם של הרמיוני.

"טוב מאמי." היא ענתה.

הרמיוני התאפקה שלא לבכות בזמן שחיכתה בסלון.

'לפחות הוא הצליח באמת לשכוח אותי' היא חשבה בזמן שראתה שאין שם אף אחת מהתמונות שלהם, ובמקומן יש תמונות שלו עם החברה החדשה שלו.

"טוב אז אמ.. הנה." רון אמר בזמן שהושיט להרמיוני את התיק עם הדברים שלה.

"יש כישוף הגדלה בתוך התיק, כמו שלימדת אותי לעשות... זוכרת?" הוא אמר בקצת בושה בניסיון ליצור אווירה יותר טובה, מה שלא עבד יותר מדי.

"תודה." היא אמרה מתעלמת משאלתו ולוקחת את התיק.

"טוב מה את רוצה ממני, הרמיוני? אז הקשר לא התאים לי, בסדר? הפסקתי לאהוב אותך. זה לא אשמתי שהיית כזו עקשנית ועל כל דבר היית מתעצבת עליי והורסת כל רגע ו- לא משנה." הוא אמר בכעס אבל קצת התחרט בסוף כשראה שהיא התחילה קצת לבכות, שוב.

"ביי רון." היא אמרה שנייה לפניי שהתעתקה בלי להביט בו, היא בכתה כבר מספיק...

"ביי הרמיוני." הוא ענה, מסתכל על המקום שהתעתקה ממנו לפני כמה שניות.

אחרי שהיא התעתקה לחדרה בבית בלק, היא שמה את התיק ליד המיטה והורידה עם ידה את הדמעות שהתעקשו לצאת.

אחרי כמה מחשבות היא החליטה, למרות שלא הייתה בטוחה שזה רעיון טוב, ללכת לבר ליד הבית של הארי וג'יני.

היא ידעה שהפעם אסור לה לאבד שליטה כמו פעם קודמת, ושלא תשתה יותר משתי כוסות. מקסימום שלוש. היא חייבת לחזור איכשהו, ודראקו לא תמיד יהיה שם.

כשהיא הגיעה היא ישבה על הבר והזמינה לעצמה וויסקי אש, ושתתה אותו בלא יותר מכמה שניות.

"אני כבר לא אוכל ללכת לבר מבלי לראות אותך?" היא שמעה לפתע את דראקו מאחוריה.

'או שאולי הוא כן יהיה שם' היא חשבה לעצמה באירוניה.

"מאלפוי? מה אתה עושה כאן?" "כמו פעם קודמת." הוא ענה והתיישב לידה.

"מה קרה פעם קודמת?" היא שאלה בסקרנות.

"כאילו שזה מעניין אותך." הוא ענה בלגלוג והזמין משהו גם לעצמו. "זה כן." היא ענתה והזמינה לעצמה עוד כוס.

"אני מאוד מקווה שאת לא הולכת להשתכר כמו פעם קודמת." הוא אמר אחרי כמה רגעים. "אל תדאג, אני לא. ואתה רוצה לספר לי מה קרה?" היא ענתה ושאלה.

"את באמת עקשנית." הוא אמר וגיחך. אך כשראה שהיא רצינית הוא נאנח והתחיל להסביר "סתם, לוציוס הגיע לביקור לכמה זמן, אין לי כוח להתמודד איתו. הוא מנסה לפצות אותי, לקנות לי דברים, כנראה שהוא יגלה שאי אפשר פשוט לקנות אותי." הוא ענה.

הרמיוני לא הופתעה שהוא קרא לאביו לוציוס, לא נראה שהוא גאה

 במיוחד שזה אבא שלו.

"ואת?" "רון..." היא ענתה ושתתה את מה שנשאר בכוס. "טוב, אם אני לא רוצה שאני ישתה יותר כדי שאני יחזור כבר עכשיו." היא ענתה וקמה מהכיסא אך התנדנדה מיד.

הראש כאב לה קצת כבר לפני וכנראה האלכוהול רק החמיר את זה. "את לא יכולה ללכת ככה עד לבית שלהם הרמיוני." דראקו אמר לאחר רגע. "טוב, אני לא יכולה להישאר פה." היא אמרה מתעלמת מעובדה שקרא לה בשמה הפרטי.

"בואי, אני אלווא אותך." הוא אמר באנחה. "עזוב, באמת. זה ממש כמה רחובות מכאן, אני לא אהרוס לך שוב." היא ענתה לו וניסתה להתאושש קצת. "להרוס לי מה? את זה שאני יהיה שיכור? ואת הכאב ראש של מחר? אני בסך הכל צריך למצוא סיבה לא להיות בבית." הוא אמר לה וקם גם הוא.

 הם שילמו על המשקאות והתחילו ללכת לכיוון בית בלק. "תודה" היא אמרה כשהם הגיעו לבית. "אני מניח שאני אחזור." הוא אמר וחייך חיוך קטן. "אתה יכול להישאר פה קצת אם אתה רוצה, ככה תתחמק מאבא שלך ולא תשתכר." היא אמרה בעייפות.

"רק כדי שתלך לפני שג'יני והארי יחזרו." היא המשיכה ופתחה את הדלת. "אני מניח שאני יכול להישאר קצת." הוא אמר ונכנס אחריה.

"טוב אני למעלה בחדר שלי, אמ... אתה יכול להיות בסלון ולראות טלוויזיה או משהו." היא אמרה והראתה לו איפה הסלון. "טלוו...מה?" הוא אמר בבלבול.

"פשוט תהיה בסלון וזהו." היא אמרה מיואשת ועלתה למעלה.

בשניה שהרמיוני נכנסה למיטה היא נרדמה, אך לצערה לעוד אחד מהסיוטים שהיו לה פעם בכמה זמן. סיוטים על המלחמה, הגופות של רמוס, טונקס, פרד ועוד הרבה אחרים. 

בסיוט הזה היא חלמה שהם שוב בבית מאלפוי, כשבלטריקס עינתה אותה. בשניה שבלטריקס הטילה על הרמיוני את הכישוף שגרם לה כל כך הרבה סבל, היא התעוררה בצעקה.

"ג'ריינג'ר? את בסדר?" היא שמעה את דראקו ושפתחה את עיניה ראתה שהוא נמצא בכניסה לחדר שלה.

היא הסתכלה עליו לכמה שניות, ונזכרה שגם הוא היה בחלום, כשעמד בצד יחד עם הוריו בזמן שעינו אותה.

הרמיוני התקפלה לתוך עצמה והתחילה לבכות. כאינסטינקט דראקו ישב ליד הרמיוני. "את בסדר?" הוא שאל שוב, קולו היה רך ומלא דאגה לא כמו בדרך כלל. הרמיוני קצת נרתעה בהתחלנ, אך רק לכמה שניות.

אחרי כמה שניות של שתיקה הרמיוני נרגעה וענתה לו.

"כן אני בסדר, סתם סיוט, זה קורה כל הזמן מאז ה.. המלחמה" היא אמרה והרגישה שהיא עומדת לבכות שוב. "את רוצה מים או משהו?" דראקו המשיך באותו טון דואג, לא יודע מה הוא אמור לעשות במצב כזה.

"לא זה בסדר. אני אחזור לישון." הרמיוני ענתה לו ונשכבה. "טוב. תקשיבי אני צריך לחזור הביתה, אבל אם את צריכה משהו את אמ.. את יכולה להתקשר, הארי שלח לך הודעה שהם התעכבו אז הם נשארים לישון ב'מחילה' היום." הוא אמר לה כשהלך לכיוון הדלת.

הוא התחיל ללכת כשהיא קראה לו, מתעלמת מהעובדה שהוא חיטט לה בטלפון. "דראקו. אתה אמ... יכול להישאר עד שאני ירדם?" היא שאלה במעט בושה.

"אוקיי." הוא ענה והתיישב לידה בזמן שהסתובבה לצד השני ועצמה את עינייה. היא הרגישה את ידיו משחקות בשיערה, ולאחר כמה רגעים עוברות ללחייה.

הוא היה בטוח שהיא ישנה, למרות שהיא לא,  אבל לא רצה לעזוב. שניהם התגעגעו למגע הזה ביניהם כבר הרבה זמן.

אחרי כחצי שעה דראקו קם ממקומו מה גרם לאנחה קטנה לצאת מפיה של הרמיוני, שבמזל דראקו לא שמע. "לילה טוב, הרמיוני" הוא אמר שניה לפני שהתעתק לביתו.

"לילה טוב, דראקו." היא לחשה לאוויר.

מקווה שאהבתם! ושוב אשמח לתגובות! וגם תגיו לי בכללי אם אתם חושבים על הפרקים? שהם קצרים\ ארוכים מדי? 

הפרק הקודם		הפרק הבא