משחקי הקסם

תלמידים חדשים לפה! תלמידים חדשים!" אמר קול ליד האגם שהוא מנופף בעששית. "עכשיו אנחנו צריכות להיפרד. כמו שהסברתי לך. זאת מסורת של הוגוורטס. אבל אני אפגוש אותך בטקס המיון." אמרה שאנון. "כן, אין בעיה." אמרתי ויצאתי מהרכבת. הלכתי לעבר האור של העששית. וכשהגעתי אליו לא האמנתי למראה עיני. חצי אדם וחצי סוס חסר הוא זה שנפנף בעששית. כמובן, בשלב הזה כבר ידעתי שקנטאור הוא שומר הקרקעות של הוגוורטס. אבל משהו בו היה מדהים באופן שלא יתואר. הסתכלתי שוב ושוב על הפרווה הקצרה שנעלמת מתחת לחולצה והופכת לעור אנושי שהיא יוצאת ממנה. "כולם פה נכון?" שאל הקנטאור. "כן!" ענו כולם בבת אחת. "אז בבקשה תעלו לסירות. לא יותר מחמישה בסירה אחת!" נכנסתי לסירה אחת עם עוד שתי ילדים שלא הכרתי. "מוכנים, היכון, הכן, שוט!" ובלי הרבה עיכובים החלנו לשוט. אבל במקום לשוט ישירות אל הוגוורטס שהיה מולנו נכנסנו אל תוך מנהרות צפופות. אני מודה שהחושך קצת גרם לי לפחד. אבל הצפיפות הזכירה לי את הצפיפות בתפר, שכונת המגורים שלי. סוף סוף משהו שלפחות קרוב לבית. אבל אחרי שזה נגמר חזרנו לאותה כניסה שהיינו יכולים להיכנס אליה ישירות. הקנטאור ספר את כולנו ווידא שאף אחד לא חסר. ואז עלינו ביחד בגרם מדרגות אבן שנראה ממש עתיק. עד שהגענו לדלת אלון גדולה וישנה. הקנטאור עשה עוד ספירת נוכחות ואז דפק על הדלת באלגנטיות.

הדלת נפתחה בבת אחת. מכשפה כהת עור עם עיניים כחולות בהירות קיבלה את פנינו. זיהיתי אותה מיד על פי התיאור המאוד ספציפי שלה. זאתי הייתה המורה להתגוננות מפני כוחות האופל. שיש שמועות שהיא עיוורת ורואה על פי עין שלישית שגנבה מקיקלופ. לא נראה לי שזה נכון. אבל נראה לי שהשמועה הזאת מגיעה מאיזשהו מקום. צלקת ארוכה הייתה על כף ידה הימנית. יכול להיות שהיא באמת למודת קרבות. "תודה סהר, נראה לי שאני אקח אותם מכאן." סהר יצא בדהירות מהחדר. "שלום ילדים, אני פרופסור מונה. ואני אלמד אתכם את מקצוע ההתגוננות מפני כוחות האופל כאן בהוגוורטס. לפני שתתיישבו באולם הגדול תחולקו לארבעה בתים: הפלפאף, רייבנקלו, גריפינדור וסלית'רין. הבתים ישמשו לכם כבית שני בהוגוורטס. במשך הזמן שתהיו בהוגוורטס, ההצלחות שלכם יוסיפו לבית שלכם נקודות בעוד שכל עבירה על החוקים תוריד נקודות. הבית עם מספר הנקודות הגדול ביותר יזכה בגביע הבתים. מה שנחשב לכבוד גדול. לכל בית יש היסטוריה מפוארת. לכן, אני מצפה שתנהגו כמו בוגרים ותקבלו את סוג הבית שלכם בהבנה וללא קשר למה שמשפחתכם מצפות ממכם או הדעות הקדומות שכבר הספקתם לקבל עליו." במשפט האחרון נח מבטה של הפרופסור על הנערה שחורת-השיער יותר מדי. "אתם תיגשו למיון לפי הסדר האלפה-בתי שלכם. ומיד לאחר מכן תחל הסעודה. אני מאחלת לכולם מיון נעים. עכשיו פרופסור מונה פתחה את הדלת השנייה אל אולם כל כך גדול שנראה לי שהייתי יכולה להכניס לתוכו את הבית שלי שישה פעמים. והיה בו כל כך הרבה זהב שהייתי יכולה לקנות בו את הבית שלי שישים פעם. צעדנו לאורך האולם הגדול עד שהגענו אל שולחן ארוך נוסף לארבעת השולחנות שבוודאי סימנו את ארבעת הבתים ושולחן המורים. מונה סידרה אותנו בשורה והביאה לבמה שרפרף ישן בעל ארבע רגליים. מעניין אם גם הוא מסמל את ארבעת הבתים. על השרפרף הייתה מצנפת עתיקה ומטולאת. בלי הזהרה היא פתחה פתח גדול שנראה כמו פה והתחילה לשיר. בהתחלה התפלאתי מהמצנפת השרה. אבל מיד אחר כך חזרתי להביט בכל הזהב והגודל שהיה סביבי. האם זה מה שקטניס מרגישה עכשיו בקפיטול? הסתכלתי על הלפידים הזהובים ועל הנרות המעופפים שהיו מכול עבר. לא, אין סיכוי. עכשיו גם ראיתי שהאולם בלי גג. ופני הלילה השחורים מכסים אותנו. מעניין מה עושים איתו בימים של גשם או של שלג. המצנפת סיימה לשיר בקולה הצרוד וכול האולם פרץ במחיאות כפיים. אורות לבנים חדרו דרך הקירות. לפי התיאור נראה לי שאלה היו רוחות רפאים. כמה ילדים התפלאו מהם, אבל אני הייתי צריכה להכיל עוד דברים. המצנפת קדה לכל אחד מהשולחנות ואז חזרה להיות דוממת. מונה התחילה להקריא שמות. "אלבמה דרק." הילדה יצאה מתוך השורה וחבשה את המצנפת בהתרגשות. "גריפינדור!" השולחן השמאלי ביותר פרץ במחיאות כפיים רמות. השולחן השני מימין הסתכל עליהם במבטים עוינים. הסתכלתי על שאנון. היא נראתה ממש מאושרת. "אדוארד לאנס" אמרה מונה. ילד בלונדיני עם עיניים ירוקות הלך לספסל. כמה דקות עברו ואז, "סלית'רין!" השולחן של סלית'רין עשה פרצוף לשולחן גריפינדור. "בארי גולד" ילד בעל שיער שחור ועיניים חומות ניגש למצנפת. "רייבלנקו!" קראה המצנפת. והשולחן הכחול פרץ במחיאות רמות. "בטי רווז." "רייבלנקו!" השולחן הצהוב החל לאבד סבלנות ולהיות מצוברח. אבל הוא הפסיק כששלושה התלמידים הבאים התמיינו עליו. הפסקתי לשים לב. אני יודעת שאני יוצאת די אדישה בעניין הזה. אבל היה לי כל כך הרבה לעכל. הסתכלתי סביב כדי לראות אם יש שומרים למקרה שמישהו יתנגד. לא מצאתי כאלה, אבל המורים יכולים להוות תחליף מצוין. מעניין מה יקרה אם אני לא אצעד לכיסא. אולי אני אהיה בבית משלי. בית "אוורידין", זה שם יפה. הבית שלי יהיה הבית של המרפאים. אם דבר כזה אפשרי. הבטתי על כל הדברים וניסיתי לזכור את הפנים של כל המורים ולהשוות אותם אם התיאורים שלהם. אבל זה היה די קשה. עד שמונה אמרה סוף סוף "פרימרוז אוורידין." צעדתי בשקט אל השרפרף. מונה שמה את המצנפת המטולאת על ראשי. "הפלפאף!!!!!" אמרה כל כך חזק עד שסדקים הופיעו על החלונות. המצנפת בקושי נחתה על ראשי. אבל נראה לי ששמעתי אותה אומרת במהירות: טוב, זה היה אחד קל. שקט השתחרר בשולחנות. אבל אחר כך השולחן של הפלפאף החל למחוא כפיים כמעט בטירוף. הצטרפתי לשולחן ולילדים שטפחו על שכמי. "זאת אולי ההכרזה הכי מהירה ששמעתי בחיים. ועוד באיזה רעש. נשבעתי שמצנפת המיון הפכה לרגע לצרחן." אמר ילד שישב לידי. לא בדיוק ידעתי מה זה צרחן. אבל קיבלתי את המחמאה בחיוך.  

הפרק הקודם		הפרק הבא