בת הירח הסודית *מוקפא*

ארטמיס סיימה את ההסבר הארוך שלה, ואת ההסברים שנועדו לשכנע אותי שהיא לא מטורפת.
הלסת שלי נפערה "אה-" ניסיתי להחליט מה להגיד.
"תסגרי את הפה את תופסת זבובים." ארטמיס העירה.
"אז האלים אמיתיים?"
"כן." אמרה בשלווה.
"והמיתולוגיה בכללי?"
"כן."
"רגע את באמת היא- כלומר את באמת האלה ארטמיס?"
"בדיוק."
"את. אלה."
"כן. עכשיו תפסיקי לבהות בי. אני שונאת כשחצויים מסתכלים עלי ככה, כן אני נראת בת שניים-עשר. אבל אני אלה אני יכולה להיראות איך שארצה."
"חצויים." אני אומרת, מביטה בארטמיס כאילו נפלה מהשמיים, "כאילו חצי אל וחצי בן אדם? חצויים כאלה?"
אמרתי וקיוויתי שהיא תגיד פתאום, ממש לא! אבל אלת הציד רק הנהנה.
"אבל זה לא הגיוני!"
"יש לך הסבר טוב יותר?"
"כן. כריסטינה, מל וביאנקה תכננו מתיחה וכל זה היה רק הצגה." אני אומרת. ההסבר היה נשמע מאוד הגיוני לאחרים אבל לא בשבילי.
מל שנאה את כריסטינה שנאת מוות, הן לעולם לא היו מסכימות לשתף פעולה.
ביום הראשון שלנו בתור שותפות לחדר, כריסטינה ניסתה לחנוק את מל בעזרת צעיף מעצבים ומל ניסתה להכות בה עם מנורת שולחן.
ראיתי מזווית עיני את ביאנקה מנסה לצותת לנו דרך החלון ואת קלרה שניסתה לגרום לה להפסיק.
ארטמיס חייכה כאילו עברה את השיחה הזאת אלף פעם, "מלינדה?"
"כן הגבירה?"
קול מאחורי הקפיץ אותי. אמרתי כבר כמה שהיא אוהבת להופיע פתאום מאחורי? אני די בטוחה שכן.
אני בהיתי בה, רוב הסיכויים שנראתי דבילית כשנעצתי בה מבט ככה, עם עיניים פקוחות לרווחה ופה פתוח.
מל שנאה כשקוראים לה בשמה המלא. כשקראתי לה ככה בפעם היחידה היא נעצה בי מבט מרושע, כאילו היא עומדת לדקור אותי עם סכין בכל רגע.
שלא לדבר על העובדה שמל -אני לא מכבדת אף אחד- ג´יימס קראה למישהי-ועוד ילדה קטנה- הגבירה. כן יש לנו אותו שם משפחה, אבל ג´יימס זה לא שם משפחה נדיר.
"אוקיי מל, הבדיחה הזאת כבר לא מצחיקה. חה חה עכשיו תפסיקי עם זה."
"זאת לא בדיחה." מל אמרה, היא מעבירה את ידה על האוויר שמעל אדנית פרחים. הפרחים צמחו עד שהגיעו לגובה של מטר וחצי בערך.
התקדמתי קדימה ונגעתי בפרחים כדי לבדוק אם הם עשויים פלסטיק או מתכת, מה שיוכיח את העובדה שזה רק מתיחה טיפשית.
לא היה לי מזל כזה, אלו היו פרחים אמיתיים. שום מתכת או פלסטיק. מל הרגע גרמה לפרחים לצמוח מול העיניים שלי ללא שימוש בטכנולוגיה.
וזה היה השלב שבו התעלפתי שוב.

***

"אוקיי אני מאמינה לך." אמרתי לבסוף, אני נושמת עמוק.
להיות חצויה לא היה בדיוק ברשימת עשרת המשאלות שלי.מל נשפה בקוצר רוח, כמו שתמיד עשתה כשעשיתי משהו דבילי לחלוטין.הרגל שלה נקשה על הרצפה, והיא נעצה בי את "המבט" שקיבלתי תמיד כשאיחרתי למשהו חשוב. לדוגמא: המבחן במתמטיקה, הטיול השנתי, יום ההולדת שלי ומסיבת ההפתעה שלה.כן הייתה לי בעיית איחורים קשה, אם מישהו יכול לאחר למסיבת היום הולדת של עצמו, הוא מקרה אבוד. וזה בדיוק מה שאני."אני יכנס בחזרה הגבירה. יש לי הרגשה שתצטרכו קצת פרטיות." מל קדה לארטמיס ונעלמה דרך חלון הזכוכית.

"אז מי אבא שלי? או אמא שלי?"
"עוד לא ניחשת?" ארטמיס פרשה ידיים לצדדים וחייכה.
הרגשתי את חתיכות הפאזל מתחברות בתוך מוחי -מל בטח הייתה אומרת שזה לא אפשרי כי אין לי מוח. אח רגעים של אהבה בחברות שלנו.
יש לה שיער שחור, כמו שלי ועיניים כסופות.
רק שהעיניים שלה היו מעט לבנבנות, והעיניים שלי היו כהות יותר, כאילו יצקו אותן מברזל.
"את?" שאלתי, הקול שלי רעד.זכרתי מהשיעורים בהם הייתי ערה, משהו על האלה ארטמיס. "את אמא שלי? אבל...את לא-?"

"בתולה?" ארטמיס חייכה, אבל היא העיפה מבט לצדדים כאילו מפחדת שמישהו ישמע.

"אכן בתי. אני נשבעתי להישאר בתולה לנצח, ושמרתי על שבועתי. לא ידוע כיצד נולדת, ועד שאדע זה חייבת להישאר בסוד. היחידות שיודעת עליך הן הציידות שלי, בנות לוויתי,אחיותי לנשק."

"אז לא היה לך יותר קל, פשוט לעזוב אותי לנצח?"
החיוך מעל פניה של ארטמיס נמחק, היא הביטה בי בעצב. 
"זה היה הדבר הנכון לעשות, להשאיר אותך אצל בני תמותה עד שתגדלי."היא אמרה.
"היתה עדיפות לרואים דרך העירפול, עם קשר משפחתי לאחת מהציידות. או לפחות עד שתגדלי מספיק כדי שאוכל לצרף אותך.
לפעמים בני תמותה, רואים דרך העירפול, מאמצים חצויים. כמו אחותך אריאנה."

"ביאנקה גם חצויה? קשר משפחתי? למי?" היו לי הרבה שאלות, אבל זה כל מה שיצא מפי.
"זמנה של אריאלה עדיין לא הגיע." אמרה ,"ולשאלתך השנייה, כן אמ... פרד? זהו שמו של אביך כן? הוא אחיה החורג של חברתך, מלינדה. אותו אבא, אם אחרת."
"זה כל כך מוזר."
אני בחיים לא יוכל להסתכל על מל, בלי לחשוב על זה שהיא אחותו של אבי המאמץ.

"לציידות שלי יש אלמוות חלקי, הן לא יכולות למות בזקנה, רק אם יהרגו אותן בקרב." ארטמיס הסבירה לפני שהספקתי לשאול עוד משהו, "האם תסכימי להצטרף לציידות בתי?"

אני באמת עומדת ללכת עם אישה שרק פגשתי פנים מול פנים? כן, לגמרי.
הורים, זה משהו שרציתי מאז שהייתי ילדה קטנה. עכשיו אמא שלי, באה בכבודה ובעצמה ומבקשת ממני להצטרף אליה. ידעתי מה להגיד.
"כן."

הפרק הקודם		הפרק הבא