בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

חזרתי לכתוב פה, מסיבות ברורות. אז הפ- (*שיעול*) הי! אתה חולה! אולי אתה חולה קורונה! תתרחק ממני! (אני לא יכול להתרחק ממך, וחוץ מז-) אולי לא! אם אתה חולה גם אני חולה! אוי לנו ולנפשנו! מה פשענו כי חטאנו? (אוי, תפסיק. זה בסך הכל ליחה!) אה, ליחה? כמו מהשיר של פסח? (איזה?) נו, אתה לא יודע? טוב, אני אשיר לך אותו. זה הולך ככה:

"אני עם ליחה, בחור עם ליחה.

ורידיו יאמרו לו, ליחה וליחה

ליחה כי ליחה

ליחה אף ליחה

ליחה אשר וגם ליחה

ניניניניניני, ניניניניניניניני

כי לא נאה, כי לא יאה."

למען האמת, לא הבנתי למה הכוונה  בשורה 'ליחה אף ליחה', הרי אם הליחה יוצאת מהאף היא נחשבת נזלת...

(אוי, נו באמת. אתה באמת לא יודע איך שרים את זה. זה הולך ככה:

"אדיר במלוכה, בחור כהלכה

גדודיו יאמרו לו

לך ולך 

לך כי לך

לך אף לך

לך השם הממלכה

ניניניניניני, ניניניניניניניני

כי לו נאה, כי לו יאה.")

באמת? (כן!) נאא, הרעיון שלי נראה לי יותר נכון.

נקודת מבט של איידן

טוב, אז הגענו ליפו! לפחות אנחנו מתקדמים, לא?

"אבל איך בדיוק אנחנו אמורים למצוא את האבן הבלתי נראית הזו?" שאלה אנבת'. "זה לא ממש הולך להיות קל, נכון?"

"זה דווקא כן!" אמר ליאו2 בגאווה השטותית האופיינית לו. "אנחנו פשוט נסתכל על היילות, וככה אני ואיידן נגמר עם הסיפורתוך שניה! נכון, איידן?"

"לא." אמרתי. "זה לא הולך להיות קל, כי למצוא הילה של משהו קטן בתוך עיר ענקית לא הולך להיות קל. במיוחד שאין לנו אפילו כיוון."

"כל הכבוד! ככה אני אוהב אנשים!" קרא ליאו. "פסימיים לאין שיעור! זה פשוט נהדר! הלא כן?"

"לא." אמר הארי. "תנסו בכל זאת לראות הילות, ופשוט נסתובב כאן. ממילא האלה המוזרים ההם עזרו לנו לקצר את הדרך בהמון, כמה כבר יכול להוסיף הסתובבות בעיר?"

"הוא צודק." אמר לי ליאו2, ושנינו התחלנו לראות הילות. היה די מוזר שאני מכיר אותם כל כך הרבה זמן ולא ראיתי את ההילות שלהם. זה לא רגיל לסייסניק רגיל.

ההילה של הארי הייתה סגולה ואדומה, כמו שלי, מה שאומר שהוא מאד חזק. ויכול להתעצבן די בקלות, גם אפ לא רואים את זה כלפי חוץ.

ההילה של רון הייתה כתומה חזקה מאד, וזה היה מאד אירוני בהתחשב בצבע שיערו. כמובן שהוא יד חזק, כמו כל אדם שההילה שלו חזקה.

ההילה של הרמיוני הייתה כחולה סגלגלה, וזה אומר שהיא חזקה מאד, אבל בעיקר בזכות חוכמתה.

ההילה של פרסי הייתה כחולה, אבל לא כחול רגיל אלא הכחול הכי חזק שיכול להיות. ההילה שלו ממש מסנוורת, וגם כשלא מסתכלים עליו רואים את הזוהר של ההילה שלו.

ההילה של אנבת' הייתה כחול אפורה, וכבר חשבתי שהיא במצב קשה, אבל אז שמתי לב לזה שזה כחול אפור חזק מאד. מתאים לה לעיניים.

ההילה של ליאו הייתה כחול טורכיז עם ירוק וכתום בקצוות, שזה ממש כמו של ליאו2 אבל עם הכתום.

(ספויילרים, ספויילרים, ספויילרים! זה ספויילר לספר השני!)

ראיתי את הזוהר של ההילה שלי, סגול עם קצוות אדומים. כבר הסברתי מה זה אומר.  תחילת הספויילר: (אומרים שזו ההילה שמתאימה לאמרפל ולא לי, בתור הבן של מנהיג המתנקשים. זה כנראה קשור לאחת משתי הסיבות: או בגלל שאני תוצר ניסיוני של אמרפל, או בגלל שאמרפל הוא דוד שלי) סוף הספויילר.

(נגמר הספויילר, אפשר להמשך לקרוא)

ההילה של ליאו2 היא כמו של ליאו רק בלי הכתום, וזה כנראה משהו שמשותף לשטותניקים.

ההילה של אריק הייתה מאד משונה וצבעונית, אבל היה שם משהו מאד שולט וזה היה צבע הזהב. עוד לא נתקלתי בדבר כזה.

גם לבתאני היה קצת זהב, אבל הרוב אצלה היה כחול.

לסרינה היה הבה צבע חום ירוק, שמעיד על פראיות מרובה.מתאים לה ללא ספק. זה היה גם ממש חזק, וזה אומר שהיא מאד חזקה.

לג'ינקס ההילה הייתה כל כך צבעונית שהיה קשה להתיק את העיניים ממנה, והדבר היחיד שגרם לי לא להתהפנט זה שהיא הייתה מסנוורת וקשה להסתכל עליה.

הלכנו קצת והסתכלנו, עד שהגענו למשהו מוזר. על הרצפה הייתה בליטה עם זוהר סגול כהה מאד, וככל שמשהו יותר כהה הוא יותר מרושע.

נעצרתי והסתכלתי על הבליטה, ואז שמתי לב שהם ברחו. "הי!" קראתי אליהם. "יש כאן משהו מוזר!"

"מה זה?" שאלה סרינה. "אבן בלתי נראית? כי לי זה נראה שנעצרת על בליטה רנדומלית באמצע השום מקום."

"לא, ההילה של זה מאד חזקה ומרושעת!" אמרתי. "אני חושב שצריך להבין מה זה, נכון?"

"כן." אמר ליאו2. "ואני מרגיש שיש מין... חיבור כזה, בין הבליטה המרושעת למשהו אחר."

"טוב, אז בואו נלך בעקבות זה!" אמר ג'ינקס. "מה הכיוון?"

"שם." סימנתי לו את הכיוון, והלכנו כולנו לכיוון המדובר. אחרי כמה זמן יצאנו מהעיר, אבל המשכנו. המשכנו עוד ועוד עד שהגענו סלע גדול.

"מה זה הסלע הזה?" שאלה בתאני. "זה נראה כמו אבן צור... אולי זה זה? אבל למה היא מחוץ לעיר? ולא בלתי נראית?"

"לוידע." אמר ליאו2. "זה מרגיש לי מאד אפל, כל מה שקורה פה. אני רוצה לבדוק איך האבן הזו מרגישה." הוא נגע באבן, ואז נמשך חוט ארוך מאד מהחבל. אחרי כשתי שניות ראינו את הבליטה.

מתוך הבליטה צמח יצור משונה. "אף אחד לא נוגע באבן בלי רשות, כהוראת טמבל!" קרא היצור.

"וואלה, אתה מוזר." אמר אריק. "זה מזכיר לי את הבדיחה 'שלושה אנשים ישבו ביחד בסירה אחת. לאחד קראו כלום, לשני קראו טמבל, ולשלישי קראו אף אחד לא. הם שטו ושטו, עד שאף אחד לא, האיש האחרון, נפל למים. "צריך להתקשר למשטרה!" קורא כלום. "אבל אין לי טלפון. אתה יכול להתקשר בשבילי למשטרה?" טמבל לוקח את הטלפון במהירות ומתקשר. ברגגע שעונים לו הוא אומר בהיסטריה "שלום, אני טמבל. התקשרתי בשביל כלום, כדי להודיע שאף אחד לא נפל למים ועלול לטבוע!' זו כמובן בדיחה מגוחכת, אבל כך גם ההצהרה שלך."

"אתה לא תצחק עליי!" קרא היצור. "אני היצור הכי מיוחד עלי אדמות! כל מה שפוגע בי זה כליו הראשונים של האדם!"

כליו הראשונים של האדם עשויים אבן ועץ, אז זה מה שצריך. טילפטתי לליאוו מה שצריך, ושנינו התחלנו לעבוד. טילפטתי לכולם שיעמדו מולנו כדי להסתיר את מה שאנחנו עושים, וביחד אני וליאו ניסינו להזיז את האבן שמעל היצור ליפול עליו. בשלב כלשהו לליאו היה נמאס והוא התחיל להתקיף בעזרת ענפים מזדמנים.

"איה! אח! אי! אווה! אווץ'! אוו! כואב לי!" קרא היצור ברגע שענפיו של ליאו התחילו לפגוע בו. הבעיה היחידה הייתה שהיה נדמה שכל מה שזה עושה לו זה כאב.

התאמצתי יותר ויותר, הרגשתי את ההילה של האבן, וידעתי שאני יכול להגיע אליה. ברגע שהגעתי עם ההילה שלי להילה של האבן משכתי בכל הכוח. האבן נפלה.

"אההההההההההההההההההההההההההההההההה...ה..." צרח היצור, צרחותיו מתעמעמות עם הזמן. "אתם לא יכולים! ככה אתם תחזרו למימדים שלכם בלי שיהיה מעניין לטמבל!" הוא קרא בקול חלוש, וקולו נדם.

אוקיי, אז כנראה צריך את הסלע הזה." אמרתי. לקחתי חתיכה רופפת ממנו, והלכנו. "מעניין מי זה הטמבל הזה..." אמרתי, וכולם הנהנו בהסכמה. מי שזה לא יהיה, הוא טמבל חזק.

הפאנפיק 'הקוסמים יוצאים ממצריים אושר! ואניא עדיין חושב שאני צודק בקשר לשיר.(אתה אומר שטויות בקשר לשירים, אז אני החלטתי לנקום בך! אני אכתוב לך שיר ביידיש!)

מה? איפה? (הנה:
אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן זײער פֿרײלעך,
איז געוואָרן זײער פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אויסגעטאָן די תּפֿילין
און האָט אָנגעטאָן די ברילן
און געשיקט נאָך די פֿידלערס די צווײ.

און די פֿידלדיקע פֿידלערס
האָבן פֿידלדיק געפֿידלט,
האָבן פֿידלדיק געפֿידלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן נאָך מער פֿרײלעך,
איז געוואָרן נאָך מער פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אָפגעמאָכט הבֿדלה
מיטן שמשׂ ר' נפֿתּלי
און געשיקט נאָך די פײַקלערס די צווײ.

און די פײַקלדיקע פײַקלערס
האָבן פײַקלדיק געפײַקלט,
האָבן פײַקלדיק געפײַקלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך,
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אויסגעטאָן דעם קיטל
און האָט אָנגעטאָן דאָס היטל
און געשיקט נאָך די צימבלערס די צווײ.

און די צימבלדיקע צימבלערס
האָבן צימבלדיק געצימבלט,
האָבן צימבלדיק געצימבלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך,
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער געטאָן אַ גוטן גענעץ
און געזאָגט: מע דאַרף שוין מײן נישט!
און געשיקט די קאַפעליע אַהײם.

די שיכּורע קאַפעליע פֿון רבין מלך–אליה,
האָט אויסגעשטעלט דעם דלוּת אַ פֿײַג.
די פֿרײלעכע קאַפעליע
האָט געהאָפקעט ביז דער סטעליע
און זיך פֿאַרביטן מיטן קלאַפער–געצײַג:

די פֿידלדיקע פויקער
האָבן צימבלדיק געפֿידלט,
און בראָנפֿנדיק געגאָסן זיך מיט ווײַן.
די לוסטיקע קלעזמאָרים
מיט פֿלעשער אונטערן אָרעם,
האָבן געהוליעט ביז אין העלן טאָג אַרײַן.אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן זײער פֿרײלעך,
איז געוואָרן זײער פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אויסגעטאָן די תּפֿילין
און האָט אָנגעטאָן די ברילן
און געשיקט נאָך די פֿידלערס די צווײ.

און די פֿידלדיקע פֿידלערס
האָבן פֿידלדיק געפֿידלט,
האָבן פֿידלדיק געפֿידלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן נאָך מער פֿרײלעך,
איז געוואָרן נאָך מער פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אָפגעמאָכט הבֿדלה
מיטן שמשׂ ר' נפֿתּלי
און געשיקט נאָך די פײַקלערס די צווײ.

און די פײַקלדיקע פײַקלערס
האָבן פײַקלדיק געפײַקלט,
האָבן פײַקלדיק געפײַקלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך,
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער אויסגעטאָן דעם קיטל
און האָט אָנגעטאָן דאָס היטל
און געשיקט נאָך די צימבלערס די צווײ.

און די צימבלדיקע צימבלערס
האָבן צימבלדיק געצימבלט,
האָבן צימבלדיק געצימבלט האָבן זײ. (צווײ מאָל)

און אַז דער רבי אלימלך
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך,
איז געוואָרן גאָר שטאַרק פֿרײלעך אלימלך,
האָט ער געטאָן אַ גוטן גענעץ
און געזאָגט: מע דאַרף שוין מײן נישט!
און געשיקט די קאַפעליע אַהײם.

די שיכּורע קאַפעליע פֿון רבין מלך–אליה,
האָט אויסגעשטעלט דעם דלוּת אַ פֿײַג.
די פֿרײלעכע קאַפעליע
האָט געהאָפקעט ביז דער סטעליע
און זיך פֿאַרביטן מיטן קלאַפער–געצײַג:

די פֿידלדיקע פויקער
האָבן צימבלדיק געפֿידלט,
און בראָנפֿנדיק געגאָסן זיך מיט ווײַן.
די לוסטיקע קלעזמאָרים
מיט פֿלעשער אונטערן אָרעם,
האָבן געהוליעט ביז אין העלן טאָג אַרײַן.

אהבת? הא? עכשיו אתה שמח?)

כן! זה שיר יפה! אתה יכול לשיר אותו שוב? (אוי לא, אין לי כוח אליו. הוא לא מתעצבן.)

הפרק הקודם		הפרק הבא