בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אני יודע, אני כותב במוצאי שבת (עם חמישה פלסטרים על הידיים) עזוב את זה! אז...

הודעה חשובה!

אני אסביר למה אני כותב עכשיו. ביום ראשון יש לי לימודים בישיבה, ביום שני יש לי לימודים בישיבה, ביום שלישי (יש לך לימודים בישיבה?) לא! אתה לא יודע מתי יש לימודים בישיבה? (לא, אני תמיד מבריז. (אז איך אני יודע את כל החומר? (אולי כי אנחנו גאונים ויודעים את זה לבד?) לא, אני הייתי בישיבה! (טוב, אז כנראה שאני לא מקשיב ואתה כן ולכן אני יודע בלי להקשיב לשיעורים) טוב, נעזוב את העניין הזה. ביום שלישי אני הולך לרמת הגולן בלי מחשב לצערי (אה! נכון! ביום שלישי הולכים לרמת הגולן! איך שכחתי?) מה, אתה גם בא? ואני חשבתי שיהיה לי חופש ממך, כמו בישיבה... (לא תיפטר ממני כל כך מהר, חביבי!) טוב, וביום רביעי (אנחנן עדיין שם בלי מחשב) נכון. אז בגלל שהבנתי שמלא זמן אני לא אוכל לכתוב, החלטתי לכתוב עכשיו פרק וגם להגיד לכם את זה שאני לא אוכל לכתוב, כדי שלא תתאכזבו ממני (גם אם אתה מודיע זה מאכזב) תפסיק להיות הורסס שמחות! (אמרת הרגע שזו שמחה שאתה לא כותב?) אופס. טוב, אז בואו נתחיל את הפרק.

נקודת מבט של יוסי

הי! שלום! אני יוסי, ומרגע זה אני קיים. (הערת הכותב: ומרגע זה אתה תפסיק להיות קיים).

נקודת מבט של דני

הי! שלום! אני מניח שעוד רגע אני אפסיק להתקיים, וזה משמח אותי! (הערת הכותב: נכון, אתה מפסיק להתקיים).

נקודת מבט של א-(הערת האנבת': אתה לא יכול להפסיק עם זה? מה הפעם, נקודת מבט של אברימי?) (הערת הכותב: לא, זו הייתה אמורה להיות נקודת המבט שלך. אבל אני מחליף אותך.)

נקודת מבט של בתאני

אה, אז אני תחליף של אנבת'? או שזה סתם ששתינו מתאימות לך? או שתיכננת מראש שהיא תעשה את זה? (הערת הכותב: תשובות ב+ג נכונות)

טוב, אז בגלל שאין לכותב זמן (הוא מכין לביבות עם חמישה פלסטרים ועין פועמת בכאב) (הערת הכותב: למה אתם כל הזמן מזכירים את זה שכואב לי? תפסיקו!)

טוב, אז בגלל זה, הפרק הזה יהיה קצר ומותאם באופן מדויק אל הפרק שהיה בפאנפיק המקביל עם הסבר. אין לי מושג מה אמרתי, הכותב ביקש שאני אגיד את זה. (הערת הכותב: תודה) רגע, אבל למה לא כתבת את זה בהערת הכותב וזהו? (אה, אופס. שכחתי שאני מתערב פה.) על מה אני מתערבת שלא שכחת? (הערת הכותב: אוך, שתקי.)

אז מה שקרה אחרי שהכותב שכח באיזה שלב הוא עצר פעם שעברה זה שהוא הסתכל בפרק הקודם וראה שזה נגמר בזה שהוא כתב שיר מטופש ביידיש. הוא עלה עוד למעלה וראה ששאלנו מי זה הטמבל החזק הזה. הוא עלה עוד מעלה, כי זה לא גילה לו באיזה שלב של ההתרחשויות הוא עצר, וראה שבדיוק איידן לקח חתיכה מהסלע.

"אולי נאסוף את כל המרכיבים אצל מישהו אחד?" הצעתי. "למקרה שיקרה לנו משהו, ניתן למי שיש לו יותר סיכויים לשמור על זה טוב."

"אבל מי ישמור על זה הכי טוב?" שאל פרסי, "אולי אנבת'? יש לה תיק שאין לו סוף, כלומר שאפשר להכניס לשם הכל!" ותןך כדי דיבור הוא לקח מכולם את המרכיבים והכניס לה לתיק.

"אני לא חושבת." אמרה אנבת', "אני חושבת שנשים את זה בתיק, אבל את תיקח את זה. פשוט יש לך מזל, אתה יודע." ותוך כדי דיבור היא נתנה לו את התיק.

"זה אומר שהיא מעריצה אותך על רוב תושייתך וכוחך הגדול והעצום." אמר ליאו. "אתה יודע, היא לא נוהגת להגיד שמישהו יותר טוב ממנה. הבעיה היא שהיא לא מודה בזה שאני הרבה יותר מוצלח..."

"גם לך זה קורה?" שאל ליאו2. "כל הזמן לא מעריכים את אלה ששווים באמת. זה פשוט לא הגיוני ולא הוגן, ואני דורש שיחליפו את כל האנשים שמזלזלים!"

"אני חושב שזה לא ככה." אמר ג'ינקס. "אני חושב שפשוט הרוב המוחץ של אלה שלא שווים כלום חושבים שהם הכי שווים, ולכן זה נראה להם שזה ככה."

"איך אתה לא מתביי-" התחיל ליאו, ואז הפסיק. "הי, תראו, יש כאן חור שחור! בואו נקפוץ לתוך החור!"

"יש לי הרגשה שגנבת למישהו את השורה." אמר ליאו2. "אבל אני לא יודע מי ההוא המקורי. בכל מקרה, אתה צודק! בואו נקפוץ לשם!"

"מי יודע מה זה? זה יכול להיות מסוכן!" אמרתי, ואנבת' הנהנה בהסכמה. "אני לא הייתי קופצת לשם."

"אבל אני כן." אמר ליאו, והוא וליאו2 קפצו לתוך החור ונעלמו שם בצרחות עונג, כמו שצורחים ברכבת הרים.

"לא הגזימו אלה?" שאלתי שאלה די רטורית, והתרחקתי עם אנבת' עוד אחורה, שלא פתאום משהו יפיל אותי לבפנים. הבעיה היא שמעדתי, וכשהסתכלתי אחורה לראות על מה אני נופלת ראיתי שאני נופלת עם אנבת' (סליחה, אנבת') לתוך חור זהה. נפלתי ונפלתי, עד שנפלתי ישר אל המקום שממנו אני ואריק הגענו לכל הבאלגן הזה.

רגע לפני שקמתי אריק הופיע, בלי שום חור או משהו, תפס אותי וקפץ בחזרה. מכאן והלאה תגלו בעוד בערך 19 פרקים.

נקודת מבט של פרסי

טוב, אז מסתבר שיש לי יתרון על אנבת' בזה שיש לי מזל. הרי בכל מקרה אחר זה סתם היה חוסר מזל שלה, שהיא נפלה לתוך החור שנפער מאחוריה. אבל הקטע פה זה שזה בדיוק הקטע.

"אוי, הם נעלמו." אמר רון. "חבל דווקא חיבבתי אותם."

"טוב, אז מה עושים?" שאלתי. "הרי אנחנו לא מתכוונים להישאר כאן אבלים, וגם יש לי ניחוש שאומר שאם נשיג את המרכיבים נעזור גם להם."

"לא נראה לי הגיוני." אמרה הרמיוני. "על פי הלוגיקה של המקרה, יש להניח שמיקומם כל כך רחוק ששום דבר שאנחנו נעשה לא ישפיע עליהם."

"כן?" שאלתי. "ואם זה היה חור על מימדי? חשבת על זה? זה אומר שאם נשיג את המרכיבים נחזור אליהם והם יהיו שמחים!"

"ואו, פרסי, מה קרה?" שאלה סרינה. "החלטת שאתה מחליף את אנבת' ובתאני? אז מי יחליף את הליאויים?"

"אני גם!" אמרתי. "גם אם זה אומר שאני אשחק כדורגל ואזהר לא לבעוט על הרחוב כדי לא לעשות לו פנס."

"לא אתה תצטרך להיות ממש דפוק עם שכל." אמר איידן. "אתה תגיע למצב שאתה שואל את הרופא 'אם אני אעשה את הניתוח הזה ביד אני אוכל לנגן בכינור?' והוא עונה 'בטח, לא תהיה לך שום בעיה!' ואז אתה תגיד 'אה, יופי, באמת תמיד חלמתי לדעת לנגן בכינור.' אתה מבין את הרמה?"

"לאא, זה לא מספיק חזק!" אמרתי. "אם מישהו יגיד לי 'שוטר אמר לי שהכלב שלי רדף אחרי ילד עם אופנים!!' אני אאלץ לענות 'אין סיכוי, הוא משקר! לכלב שלך אין אופניים!' אולי זה רק ליאו שאצלי, אבל..."

"כן, אני מבין." אמר איידן. "תנוחם מן השמיים, ותקובל צעקתך באוזני האנשים כל עוד הם יהיו נחמדים בטירוף."

"איידן, אתה מנסה גם להחליף אותם?" שאל הארי. "תיזהר, יכול להיות שמישהו ישאל אותך כמה משחת שיניים יש בשפופרת ואחרי כמה דקות אתה תגיד לו שמהבית עד השכנים!"

"אתה עוד תישא בתוצאות גם על ידי עניית תשובות מגוחכות." אמר רון. "אם יגידו לך שיש בניין 5 קומות שעולה 23 מליון שקל וישאלו אותך כמה עולה המעלית אתה תענה חמש קומות."

"לא, מצבך יהיה עגום בהרבה." אמר  אריק. "אם ישאלו אותך איך כל האנשים של פעם שרדו בלי טכנולוגיה אתה תגיד שהם לא הצליחו, עובדה שהם כולם מתים."

"יהיה לך גם בדיחות של יהודים, בגלל הכותב." אמר ג'ינקס. "למשל: למה קמצן חוזר בתשובה? כי זה יותר זול מלחזור במונית!"

"אתם לא חושבים שהשלמתם מספיק?" שאלה הרמיוני. "וחוץ מזה, בואו נשב איפשהו. הלכו לי הרגליים."

"זה לא התפקיד שלהם?" שאלה סרינה. "זה כמו שתגידי לאיש קרח שיזהר, כי הסיפור מסמר שיער. אין לו שיער, כמו שרגליים צריכות ללכת!"

"זה כמו שתהיי נהגת מונית והנוסע יגיד שהמהירות מפחידה אותו, ואת תגידי לו 'תעצום את העיניים, כמוני.' זה פתטי!" אמרתי. "נו באמת, החכמים של היום זה לא מה שהם היו פעם. פעם הם היו רוצחים את האחיינים שלהם מרוב קנאה, והיום הם הורגים את כל העולם מרוב טיפשות."

"כן, תהיי כמו ליאו!" אמר איידן. "אמנם אם הרופא יגיד לו 'השיעול שלך השתפר מאז אתמול' הוא יגיד 'כן, אני יודע. התאמנתי כל הלילה', אבל לפחות הוא עושה את זה במודע."

"כן, הוא צודק!" המשכתי אותו. "אמנם יכול להיות מקרה שהוא יגיד 'אם הבוס שלי לא חוזר בו ממה שהוא אמר אני מתפטר!' ואז ישאלו אותו מה הבוס אמר, והוא יגיד שהוא אמר 'אתה מפוטר!', עדיין הוא עושה את השטויות האלה במודע."

"אני חושב שכל זה נחמד מאד," אמר הארי. "אבל כדאי שנמשיך לחפש את המצרכים."

ובזה נגמר הפרק! אז כמו שהבטחתי דרך בתאני, אני אסביר מה קרה פה ובפרק המקביל שבפאנפיק השני.

מה שקרה בעצם זה שטמבל הידוע לשמצה פתח לכל קבוצה שני חורים מכל צד. הקטע הוא שלקבוצה שבפאנפיק השני הוא עשה את זה בכוונה, אבל לקבוצה הזו הוא עשה את זה בטעות ואני אסביר.

הרי מה בעצם קרה? הרי טמבל לא ידע על קיומם של החבורה הזו, וכמו שהוא אמר הוא יכול לפתןח חורים בטעות וזה קורה בעיקר בזמן שהוא פתח חורים אחרים ובמבנה זהה, ולכן בדיוק בזמן שהוא פתח לקבוצה השניה הוא פתח גם לקבוצה הזו וככה הם הגיעו בלי ידיעתו. הקטע זה שגם עכשיו הוא פתח בכוונה לקבוצה ההיא פתחים, אחד מכל צד, ולכן זה קרה גם פה.

מה שקרה שם, למי שכתב שהוא לא הבין (לא זוכר מי זה היה), זה שאיריס, ג'ני, יויו, סקראש, אילן, בייגל ודקס נפלו לחורים שהחזירו אותם למקום שממנו הם הגיעו. (חפרת לגמרי) נכון! יש, אני מאושר!

הפרק הקודם		הפרק הבא