בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

שלום לכם אנשים ואנשות (אין דבר כזה אנשות!) אם אתה כל כך רוצה להתווכח תדבר אל אחותינו. בכל מקרה, אז נכון שאמרתי לכם שאני אחזור ביום חמישי? אז זהו, שיכולתי לחזור ביום שני אבל לא יכולתי לחזור עד עכשיו (שזה יוצא 10:38 ביום חמישי, אל תגלו לאמא שלי). אתם בוודאי תוהים 'למה הכותב הזה סותר אתת עצמו? קודם הוא אמר שהוא יכל לחזור כבר בשני, ובפעם השנייה הוא אמר שהוא יכל לחזור רק עכשיו!' (אז התשובה היא כי הוא טיפש מטופש). לא נכון! הסיבה היא שהמחשב שלי השתגע. אז אתם בוודאי חושבים לעצמכם 'אז איך הוא כותב עכשיו?' אז התשובה היא שלקחתי את המחשב של אח שלי הגדול שישן כרגע והמחשב שלו היה פתוח.

רגע, אתם שואלים למה אמרתי לכם שאני אוכל רק ביום רביעי ובסופו של דבר יכולתי ביום שני? אז התשובה היא שהרב שלי ממש מפנק ושיחרר אותנו. הוא מפנק בכללי: למשל, בזמן הקורונה, כשהלימודים היו מרחוק, הוא כל יום רביעי אירגן מפגש כיתתי ובו הוא נתן לכל ילד בין השאר עוגות, חטיפים, משקאות, ממתקים ועוד. הוא גם הביא ביום שני ושלישי המון סופגניות, אבל ביום שלישי הוא הביא כל כך המון שאחד הילדים אכל 10, אני 6.25, ועוד הבאתי שמונה סופגניות הביתה, אחת לכל אחד במשפחה. חוץ ממני. ומאחד האחים שלי. טוב, לא משנה, העיקר שהבנתם. זה היה חשוב? לא! אז למה אמרתי את זה? (כי אתה טיפש!) אני אגיד לך אחר כך מה דעתי עליך...

נקודת מבט של הארי

"צודק," אמר פרסי בתגובה למה שאמרתי בפרק הקודם. מה זאת אומרת 'אנחנו לא זוכרים מה אמרת?' מה, הכותב לא כתב פרק תוך יומיים? אני אעניש אותו. (הערת הכותב: בסדר, אם זה מה שישמח אותך, תעניש אותי (בשום פנים ואופן לא!)

אז בקיצר, פרק שעבר אמרתי שכדאי שנתחיל לחפש את המרכיבים ולהפסיק לספר בדיחות חסרות כל טעם. וריח. ומישוש, ושמיעה וראייה. טוב, חזרתי אל זה.

"אז מה נעשה עכשיו?" שאלתי. "את הפרש מיער הכרמל? את האבן מהפירמידה של גיזה? אולי בכלל נלך לעיראק וניקח נפט מאחת המערות?"

"אולי נעשה את הכל במקביל?" הציעה סרינה בחשש מה. "אני מתכוונת שאולי נתפצל, אבל אני לא בטוחה שכדאי..."

"לפי דעתי זה לא כדאי בכלל." אמרתי. "זה אמנם רעיון הגיוני, אבל כמו ששמת לב, כל פעם מישהו אחר מציל אותנו בקושי רב וביגון קודר."

"בקושי רב וביגון קודר?" שאל רון בגיחוך. "זה ביטוי חדש ומגוחך במיוחד שלך? לא שזכור לי משהו לפני זה אב-"

"לא, זה בטח משהו שהכותב הכניס לו." אמר ג'ינקס. "הכותב שלנו מטורלל לחלוטין, הביטוי חסר ההיגיון באופן מזוויע שמתאים רק לכותב."

"אוף, נמאס לי!" קרא פרסי." אנחנו לא מתקדמים רק בגלל שהכותב מורח אותנו בלי סוף. אז אני מבקש ממי שיש לו את נקודת המבט, תבקש מהכותב שלא ימרח אותנו ככה."

"למה דיברת בלשון זכר?" שאלה סרינה. "אם זו הייתה אני, מה היה לך להגיד?"

"יש לי שלוש סיבות ואני אגיד אותן על פי סדר העוצמה שלהן." אמר פרסי. "אחד, רוב הסיכויים שהיה יוצא בן. שתיים, לרבים עם בנים ובנות פונים בלשון זכר. שלוש, את אמרת לי קודם שאין לך נקודת מבט וזה מעצבן."

"האמת שיש גם את הרמיוני, אבל הנקודת מבט שלי. אני כבר מבקש." אמרתי. כותב, יש מצב שאת- (הערת הכותב:(לא!) כן!) אבל עדיין לא אמרתי מה אני מבקש! (אבל אנחנו יודעים על מה אתה מדבר).

"נראה לי שכדאי שנלך ליער הכרמל." אמר אריק. "בעיקר כי אנחנו באותה ארץ שבה זה נמצא, וקצת כי הכותב רוצה את זה." (הערת הכותב: האמת שלא איכפת לי איפה, רק גרמתי לכם להחליט).

"מסתבר שבכלל לא היה איכפת לכותב לאן נלך, והוא נתן לנו להחליט על פי ההיגיון." אמרתי לאריק. "אז מסתבר שזה רק בגלל הסיבה הראשונה."

"טוב, אז קדימה ליער הכרמל!" אמר איידן וסימן לנו, הקוסמים, ושלושתנו הנפהו שרביט ואמרנו "ויסעו מיפו ויחנו ביער הכרמל".

"נקודת המוצא לא מדוייקת, נא לדייק בפעם הבאה. אם תהיה. חבחבחבבחב." נשמע קול לא ברור של איש מבוגר, ומייד אחר כך התחילו בעיות. נעטפנו כולנו בעשן ירוק מגעיל בריח קיא, והתחלנו להתמוסס אל תוך הריק.

"זה בגלל שאנחנו לא ביפו, אלא מחוץ ליפו!" אמר רון. "ויסעו ממחוץ ליפו ויחנו ביער הכרמל!" וברגע שרון צעק את זה על העשן נעלם והתחלף באחר, בריח נייר טואלט, וכעבור שניה הגענו ליער.

"וואו, רון, איך חשבת על זה?" שאלתי. "מילא סתם ככה, אבל מתוך לחץ עצום על סף מוות? זה בהחלט יוצא מן  הכלל."

"אתה מתחיל להזכיר לי את אנבת'." אמר פרסי, ורון נרתע אוטומטית. "לא התכוונתי בקטע רע, התכוונתי בגלל שהצלחת למצוא פיתרון לבעיה באמצע המוות." הסביר פרסי במהירות, ורון נרגע. 

"כבר חשבתי שאאלץ לסבול עוד פעם." אמר רון. "כמו בפעם ההיא, שפרד וג'ורג' חשבו שאני כל כך נורא כי התמנתי למדריך."

"טוב, התאוששתם כולכם?" שאל ג'ינקס." אני מתקדם, אין לי כוח לחכות לכם!" והוא נעלם בסבך העצים. התקדמתי קצת לתוך הסבך וגיליתי שהוא מחכה לי שם קרוב.

"זו שיטה די מוצלחת להזיז עצלנים." לחש לי ג'ינקס. "אלא אם כן לא איכפת למישהו ממך, ואז מה איכפת לך ממנו? תן לו לסבול לבד!" ואכן תוך חצי דקה כולם נאספו שם ויצאנו לדרך.

"הי, ראיתם את הסוס הזה שם?" שאלה סרינה. "נראה לי שרוכבים עליו, וגם אני רואה אותו הולך אל הכיוון שממנו הגענו, וברגע שהוא נעלם הוא מופיע מהצד השני."

"כן, גם אני ראיתי את זה." אמר רון. "אני חשבתי שיכול להיות שזו קבוצה של פרשים שרוכבים במרחקים גדולים והסוסים שלהם די דומים."

"יכול להיות, כן." אמרה הרמיוני. "אם כי כשהזכרת פרשים זה הזכיר לי משהו שאני לא זוכרת מהו."

"אני יודע!" קראתי. "צריך פרש מיער הכרמל, אז אולי אלה הפרשים שצריך?"

"אז אנחנו אמורים לתפוס אותו ולטחון אותו ולהזות עלינו?" שאל איידן והעווה את פניו. "אוקיי, ויתרתי."

"אולי זה יותר פשוט ממה שזה נראה." אמר אריק. "אולי פשוט ננסה את זה וזהו?" כולם הנהנו והלכנו לכיוון המדובר עד שהגענו אל הפרש ההוא.

"תגיד, יש לך מושג במקרה אם יש איזשהו פרש של שחמט באיזור?" שאל אריק. "אנחנו פשוט צריכים פרש, אז פנינו אל הפרש הקרוב."

באופן מפתיע הפרש לא ענה. במקום זה הוא פתח את פיו ושאג שאגה חייתית, ושלף שתי חרבות שזוהרות באור סגול אפל ומרושע. "אופסי, אמרנו משהו לא טוב?" שאל פרסי, והמפלץ הסתער.

תאמינו לי, גם אני לא רוצה להשאיר את כם במתח. אבל מה לעשות, שאני הולך להירדם על המקלדת ויצא לי משהו בנוסח 6ןןןחיכלךשחגעעאןלךכגדףלחךעחליעןורכגעלחדמהעלדחגכעהמךליעיכ5ם7רקן5438רק9ופ/'אחןםכגט?
אני מצטער, אבל זו לא יצירת האומנות שאני מנסה ליצור. אוהב אתכם ומנסה לשמח אתכם ככל האפשר, מידד.

(דרך אגב אמרת לי שתגיד מה דעתך עלי בסוף. נו? אז מה אתה אומר?) אני חושב שאתה לא ממש חכם, או יפה או חזק. (אתה מדבר עדין מדי! אתה מתכוון להגיד שאני טמבל מכוער וחלשלוש? אז לפחות תגיד את זה ככה! אני גם אגיד מה אני חושב עליך. אני חושב שאתה *צונזר על ידי הכותב האמיתי מחשש להתקפי לב שונים*) אז יש כותב אמיתי ואנחנו חלק מהסיפור שלו? זה כבר ממש מבלבל... טוב, אז אני אלך לי לישון. לילה טוב! או בוקר או צהריים, תלוי מתי אתם קוראים את זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא