בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

שלום לכם משתמשים ומשתמשות, אני מידד המבולבל! כל היום אני עושה שטויות, כן בכוונה בכלל! אז עכשיו אני אעשה עוד שטויות. להתראות בפרק!

נקודת מבט של סרינה

למה אמרת להתראות בפרק? הרי הפרק הוא ממש עכשיו! לא הבנתי אותך... (גם אני לא הבנתי אותי!) אה, זה מסביר די טוב.

טוב, אז כולנו החזקנו בהארי רון והרמיוני לבקשתם, והם התעתקו איתנו אל הפירמידה של גיזה. ההרגשה הייתה נוראית ואיומה, כאילו כבשו אותי במכבש.

זה נגמר, ואנחנו נחתנו במקום די זהה לזה שהיינו בו קודם, רק שבדיוק מולנו נעלמו בקול פקיקה חבורה של אנשים. זו הייתה התעתקות, נראה לי.

"נראה לי שאלה היו החבורה השניה." אמרתי. "אוף, בדיוק פיספסנו אותם. כאילו יש תיזמון מדוייק כדי שלא ניפגש. אה, זה באמת זה, הכותב גורם לזה."

"אוך, הכותב הזה, הוא פשוט בלתי נסבל!" אמר איידן. "טוב, בואו נמשיך בדרכנו, כלומר ללכת לפירמידה. דרך אגב, היא נמצאת מאחורינו."

כולנו הסתובבנו. "זה היה בכוונה, זה שהיינו עם הגב לפירמידה?" שאל פרסי. "כי זה היה יכול להיות באמת מאד מצחיק לראות מישהו נופל בפח והולך לחפש אותה כשהיא מטר ממנו."

"לא, זה היה לא בכוונה בכלל." אמר רון. "פשוט כנראה זו התמונה שעלתה לי לראש, ולא עלתה לי התמונה שהסתכלתי על הפירמידות."

"זה רק מוכיח שאנחנו חבורה של אנשים מוזרים." אמר אריק. "כל אחד בדרכו שלו. מי היה חושב על הצד ההפוך מהפירמידות? אין שם שום דבר!"

"נראה לי שזה הכיוון שבו הם הצטלמו לנביא היומי." אמר הארי. "כן, ראו מאחוריהם את הפירמידות. דרך אגב, אתה צודק לגמרי. כולנו מוזרים, וגם אתה."

"כן, אני יודע, גם אני," אמר אריק. "להגיד שאני לא מוזר זה מוזר. דרך אגב, אחותו של הכותב עשתה סיקור ממש שווה על המימד שלי, שווה לקרוא."

"כמובן, הכותב דחף לך את השטות הזו כדי שתגיד ותפרסם את זה." אמרתי. "טוב, לא נורא, בואו ניקח אבן מהפירמידה! אבל איך בדיוק עושים את זה?"

"טוב, על פי צורת המבנה והיסודות הכלליים שעל פיהם נבנתה הפירמידה, צריך לקחת אבן מלמעלה כדי שהיא לא תקרוס עלינו." אמרה הרמיוני. "אבל איך נגיע ללמעלה, זו השאלה."

"אה, זה קל, אני אעלה!" אמרתי. "זה די מחוספס, וזה בסך הכל שיפוע לא כל כך גדול! זה הולך להיות כיף." ומיד הפכתי לפנתרה. לפתע חמישה עוברי אורח ראו אותי.

"הי! תראו!" צעק אחד מהם. "יש שם פנתר שחור ליד אנשים! כולם להוציא רובים, פנתר זו חיה מסוכנת! קדימה, מהר!" אז בלי לבזבז זמן טיפסתי על הפירמידה.

"הפנתר מטפס על הפירמידה!" אמר אחד מהם, כאילו כל השאר עיוורים. "איך אמורים לפגוע בו? הוא זז מהר ועולה כלפי מעלה! אנחנו עלולים להרוס את הפירמידה!"

"הוא עצר למעלה!" צעק אחד מהם. "אולי אפשר לירות בו עכשיו? הרי אין לו דרך לרדת למטה, אז הוא לכוד! הפנתר הזה שלנו, ואנחנו נהיה עשירים!"

"אי אפשר לירות בו." אמר אחד אחר מהם. "הוא נמצא בדיוק איפה שהשמש, אי אפשר להסתכל עליו! זה כאילו שהוא הלך אל המקום הכי בטוח בשבילו!"

"אבל פנתרים לא יכולים לחשוב על כאלה דברים." אמר לו מישהו נוסף. "זה מעבר לגבולות השכל שלהם, הם טיפשים שרק מחפשים אוכל וצרות!"

"איה!" צעק הראשון, כשפגעתי בו עם אבן מראש הפירמידה בראש. "נראה לי שהפנתר הזה חכם במיוחד, בדיוק כשעמדתי לפגוע בו הוא פגע בי!"

"טוב, לא איכפת לי, אנחנו יורים בו. גם אם הפירמידה תקרוס בגלל זה. אבל עם חיצי הרדמה, כן? זה פנתר מאד מיוחד. אנחנו חייבים אותו חי."

"רק רגע!" אמר להם פרסי, ואני בנתיים ירדתי למטה. "הרי אם תהרסו את הפירמידה אז אתם תהיו פושעים, נכון? אבל לא היה איכפת לכם, נכון?"

"למה אתה חותר?" שאל אחד מהם, ואני בנתיים הגעתי מהצד השני של הפירמידה בתור בת אדם נורמלית. "אני לא מבין אותך, וזה בכלל לא מוצא חן בעיני."

"הוא חותר," אמר ג'ינקס. "לזה שאם לא היה איכפת לכם להיות פושעים כנראה שאתם פושעים, וצריך לתפוס אתכם! אז קדימה, חברה!"

חמשת האנשים הרימו רובים וירו. בזכות זה שאלו היו חיצי הרדמה היה להם יותר אורך, וכך כולנו הצלחנו להסיט אותם הצידה. או להתחמק. בלי קשר.

כולם חוץ ממני התקיפו אותם בלי כלום, כי הרבה יותר מספק לתת אגרופים מאשר לשלח את כוחך באויב, אבל אני עקפתי אותם מאחורה והפכתי לפנתרה. ורק אז הסתערתי.

"אהה! זה הפנתר הזה!" צעק אחד מהם. "הצילו! תברחו! החיים שלכם יותר חשובים מלתפוס פושע, נכון? תברחו!" והוא הוציא סכין כדי לדקור אותי.

"זו למעשה פנתרה." אמר איידן, מדושן עונג למראה. "אז אולי תואילו בטובכם להפסיק להרוג את החברה שלנו, כי אנחנו מאד אוהבים אותה. היא הורגת אויבים."

"אז היא שלכם!" אמר ההוא עם הסכין, ודקר אל איידן. איידן התגלגל הצידה ושלף את שתי חרבותיו המאיימות, ושייף אחת בשנייה. פרסי נעמד, הוציא את העט מהכיס והפך אותו לחרב.

"עזאזל ארור!" אמר אחד מהם את הגירסה העברית של בלדי הל. "איך העט הפך לחרב? אי אפשר להרוג אתכם ככה! זה לא בסדר!"

"אהה, אז אתם רוצים להרוג אותנו!" אמר רון. "מי שרוצה להרוג אותי נהרג על ידי חברי, ומי שרוצה להרוג את חברי נהרג על ידי. זה אומר שכולנו נהרוג אתכם."

"אולי היית צריך לא להגיד את זה." אמר אחד אחד בחבורה שלהם, וכעבור חמש שניות הוא מת. אחרי דקה כל מה שנשאר מהם הוא אבק דק שהתפזר במצריים.

"אוקיי, זה היה כיף." אמרתי אחרי שהפכתי חזרה לבת אדם. "טוב, לאן נלך עכשיו? לאן?"

"אתם קולטים שאפשר לקרוא את זה בשני אופנים?" שאל הארי. "או שאת שואלת שוב לאן, או שנלך אל אן. טוב, אז נלך לאן ושם נחשוב מה לעשות. כולם להחזיק!" וכך נעלמנו לאן.

זה מה שיש, אני מבקש, לא לקשקש, תאכלו מישמש, זה מרגש, אני חולש, גם בולש, ומשחק באש, נפגש עם בואש,  אבל לא טיפש, את עצמי מחמש, ברובים חמש.  הו, כן קשישי, זה לא אישי, אתה חמישי, ביום שישי. היה היה איש, בידו פטיש, הוא היה קשיש, אז הוא נפל לכביש, ונהיה כריש, עם ראש עכביש. איש אחר הלך, ואז הוא צרח, ופתאום ברח, ונפל לפח.

הפרק הקודם		הפרק הבא