שמי הארי דרסלי וטום רידל

לא הייתה לי ברירה, הם היו פוגעים בהם, הם היו פוגעים בי.

אמרתי לעצמי שאני לא אעשה שם קסמים, גם לאמא אמרתי את זה, והיא נתנה לי ללכת, למרות שלא רצתה. הסתכלתי עליה וידעתי שהיא אוהבת אותי, אבל גם שונאת, אמרתי לה שביום שזה יהיה אפשרי אני הלך משם, אחזור לעולם הרגיל, היא רצתה להאמין, באמת רצתה, אבל היא לא יכלה, היא ידעה שאני אחד מהם. היא חשבה שהיא תוכל להרחיק אותי מכל זה, אבל היא לא יכלה.

ועכשיו אני יושב ברכבת, לבדי, מסתכל בחלון, וחושב איזה אכזבה אני, האם לא יכולתי פשוט להיות סתם ילד, לא ילד מקולל.

שמעתי את דלת התא נפתחת

"אפשר לשבת פה?" שאלה ילדה

"כן" אמרתי, לא הסתכלתי, אני לא הולך להיות חבר של אף אחד במקום הזה, אני הולך לסיים פה את הלימודים כמה שיותר מהר, ולחזור הביתה, להיות סתם ילד, או כמה שיותר קרוב לזה

"היי, אני נאוס, ואתה?" היא שאלה, עדיין לא הסתכלתי על הילדה, גם לא אמרתי דבר, לא רציתי לדבר עם אף אחד במקום הזה, ידעתי שהם כולם רעים, כולם מפלצות

"היי, קוראים לי נאוס, נאוס מאלפוי, איך קוראים לך?" היא שאלה, אני לא אמרתי דבר

"למה אתה לא עונה לי? אתה יודע שאני מבית אצולה?"

"אני סתם ילד" אמרתי

"למה אתה עצוב?"

"כי אני לא רוצה להיות כאן, אני רוצה להיות בבית" אמרתי, זאת לא הייתה כל האמת, אבל לא היה לי מה לומר מעבר לזה, לא רציתי לומר דבר.

"מה השם שלך?"

"הארי אני חושב" אמרתי

"אתה חושב? מי אתה הארי?" היא שאלה, הקול שלה היה יפה, הרמתי את הראש לראות אותה, ושם ישבה נאוס, שערה בהיר וחלק אסוף בצמה סינית, ועינייה הכחולות בוהקות, היא נראתה כמו מלאכית, אבל ידעתי שהיא חלק מהרעים.

"גדלתי בבית של אנשים פשוטים" אמרתי

"קוסמים?"

"לא, לא קוסמים"

"אז אתה בן של בוצד, אתה יודע?" היא שאלה, היא עמדה לומר משהו, לא ידעתי מה, אבל זה היה לעג, לעג להורים שלי, על זה שהם לא קוסמים

"לא יודע, זאת שגידלה אותי, אמא שלי, היא הייתה אחות של האמא הביולוגית שלי"

"ומה היה לאמא שלך? היא הייתה קוסמת?"

"היא הייתה"

"היא כבר לא? מה קרה לה?"

"היא מתה, מישהו רצח אותה"

"ומי היה האיש הזה? למה הוא רצח אותה? בגלל הדם שלה?" שאלה הילדה בסקרנות, ואני לא יודע למה, אבל המשכתי בסיפור

"אני לא יודע את שמו הפרטי. אבל שם משפחתו הוא רידל,  פעם חשבתי שהוא היה האבא הביולוגי שלי, חשבתי שהוא כרת ברית עם השטן, והשטן רצה אותה מתה, ואחר כך חשבתי שהוא הוא היה השטן, אבל כנראה שאני טועה, כי אומרים שאני בן של אחד בשם ג'יימס פוטר" עצרתי שנייה, מסתכל על פניה היפות

"למה חשבת שאתה של רידל? ומי היה ג'יימס פוטר? האם אתה יודע?" שאלה הילדה נרגשת

"המוח שלי כמו זכר איזה שם, הייתי בטוח שהשם הישן שלי היה טום רידל, זה היה תקוע לי בראש, ומשהו בי אמר שהוא חלק ממני"

"טום רידל" אמרה הילדה מחליקה את השם בפיה

"ומי אתה?" היא שאלה

"אני? סתם ילד, לא אחד מעניין במיוחד, סתם אחד"

"ידעת שאתה קוסם?" שאלה הילדה

"כן, ידעתי, אבל לא רציתי להיות" אמרתי

"למה לא רצית?"

"כי רציתי להיות אחד מהטובים, רציתי שאמא ואבא יאהבו אותי, לא יפחדו ממני, אבל מה אני אעשה קוללתי"

והילדה הסתכלה עלי, ואז היא חייכה, ואז צחקה, ולא הבנתי מה הצחיק אותה

"איזה קללה זאת הייתה?" שאלה הילדה בשקט, היא כבר ידעה, אבל היא אהבה לשמוע סיפורים, היה בזה משהו מרגש

"נולדתי לקוסמת, קוסמת שכרתה ברית עם השדים, היא הייתה אחת מהרעים, היא כנראה לא הבינה. אבל אני שנולדתי לה הייתי מקולל, כבר לא הייתה לי את הזכות לבחור, והוא רצח אותה"

"ואיך אתה נשארת בחיים?" שאלה הילדה

"אומרים שהיא הקריבה את עצמה למעני" אמרתי

"כן ככה אומרים" אמרה הילדה וחייכה עלי

"את יודעת עליה?" שאלתי, אבל איך יכלה לדעת?

"לילי פוטר, לשעבר אוונס, האחת והיחידה, כולם היו מאוהבים בה, באותה אישה מביתם של חסרי הקסם, היו לה עיניים ירוקות, אני מניחה שדומות לשלך" אמרה הילדה והסתכלה עלי קצת

"היא התחתנה עם אחד בשם ג'יימס פוטר" קולה היה שקט יותר

"הם היו פורעי חוק, הם חיו יחד, עוברים מבית לבית, בורחים" היא הסתכלה מסביב, כאילו בודקת שאין אף אחד חוץ ממני בתא

"ויום אחד הוא מצא אותם, האדון"

"מי זה האדון?" שאלתי

"אסור לומר את השם שלו, אבל הוא רדף אותם, הם היו אויבים שלו, הם רצו במותו, הם רצו שבנם יגדל וירצח אותו"

"הוא היה אדם רע" אמרתי וקולי היה מחוספס, קשה

"אולי, אבל לא הייתה לא ברירה, אז הוא הרג אותם.

אבל את התינוק בן השנה, הוא לא הצליח להרוג, משהו ביצור הזה גרם לא לסגת, ואז הוא נמוג, כי הוא כבר לא היה מסוגל, אבל הוא עוד יחזור"  

הפרק הקודם		הפרק הבא