העץ של ליליאנה-סיפור מקורי.

למחרת בבוקר, ביום שישי (בו לא למדו) רצה ליליאנה על המרצפות שליד בית הספר. היא הייתה בדרכה לביתה של מוליפל, ומשם לרחובות העיר, לאסוף חתימות, לכן הייתה עליזה ושמחה, היא צחקה, רצה או דילגה בפרקים קצרים ואקראיים, ופשוט הייתה מאושרת.

היא עברה את פינתו של בניין, ועצרה רגע ליפני שהתנגשה בג'יזל גוזר, מלכת הכיתה בה למדה ליליאנה, זו שהייתה מציקה לה הכי הרבה, וביתו של ג'וזפילר ג. ג'. גוזר, האחראי על כריתת העצים.

ג'יזל הייתה ילדה גבוה וחטובה, בעלת שער גלי ומבריק בצבע שוקולד אותו השאירה פזור ושתמיד קושט בסרט בצבע השמלה שלבשה באותו היום. פניה הוורדרדות היו רזות, אך מעט מלאות יותר מאלה של ליליאנה.  אפה הישר והקטן התהדר בנמשים חומים שזלגו מעט אל מתחת לעיניה הירוקות, הבהירות והעזות, המוקפות ריסים ארוכים שעפעפו בכל פעם שראתה אדם שעליו רצתה להשאיר רושם (כלומר, תמיד). ליליאנה לא ידעה איך ניראה פיה באמת, כי ג'יזל תמיד שרבבה אותו בבוז כשראתה אותה.

השתיים כבר לא נפגשו בהפסקות או אחרי הלימודים, כך שלא יצא להן לדבר (או, ליתר דיוק, לג'יזל לא יצא להציק לליליאנה... מה שדווקא היה לטובה.). ועכשיו הן עמדו זו מול זו, נבוכות, וסקרו אחת את השנייה.

"את יודעת שמה שאת לעולם לא תצליחי לאסוף את כל החתימות בזמן, נכון?" שאלה לבסוף ג'יזל "כי אם לא, את טיפשה. מה שבכלל לא יפתיע אותי...."

"א-ני ל-א ה-טי-פ-שה כא-ן." ליליאנה פירקה כל מילה להברות "א-ת ה-טי-פ-שה. א-ני ל-א

או-ס-פ-ת א-ת ה-ח-תי-מו-ת ל-ב-ד. מו-לי-פ-ל עו-ז-ר-ת לי."

"אני לא תינוקת!"

"א-ת כ-ן."

"אני לא! וחוץ מזה אם מישהי כאן תינוקת, זו את. את היחידה שרוצה להציל את העצים המסריחים האלה..."

"אני ממש לא היחידה. את ראית בכלל כמה חתימות אספנו?!?" ליליאנה נחרה בבוז, ונופפה בדפי העצומה המלאים חתימות מול פרצופה של זו. היא לא הייתה מוכנה לקבל שום עלבונות כלפי העצים אותם התאמצה כל כך להציל!

"החתימות? האנשים רצו שתעזבי אותם. או שפשוט ריחמו עלייך......כמוני." ג'יזל נפנפה בידה בביטול.

"ומה עם מוליפל?"

"אה, אז את באמת חושבת שמוליפל חברה שלך?!?"

"היא לא מעמידה פנים.." ליליאנה לא נישמע משוכנעת בעצמה.

ג'יזל, לעומתה, חייכה. אויבתה הצעירה הרגישה בדיוק איך שהיא רצתה שתרגיש.

"שתינו יודעות שאת לא תצליחי להציל את העץ... אז למה לשקר לעצמך?"

"א-א-איך את יודעת על העץ?" קולה רעד.

"מה? זה? מוליפל סיפרה לי, כמובן. אבל את כנראה יותר טיפשה משחשבתי! באמת לא הבחנת שאנחנו חברות?!"

ליליאנה קפאה. דמעות זלגו על לחייה.

"את ידעת" המשיכה ג'יזל ברוע לב "שהוריה תרמו לפרויקט של אבא'לה? היא אפילו גילתה לי איפה הוא! אני מתכוונת לעץ....."

"ל-לא... היא ה-ה-הבטיחה... היא ה-הייתה ש-ש-שונה..."

היא התקרבה ולחשה באוזנה "אין אנשים שונים. את לבד, ליליאנה. תמיד היית לבד, ותמיד תהיה. וזה לא משנה כמה את תתאמצי, כי אף פעם, אף פעם, לא יהיו לך חברים."

ליליאנה הסתובבה, וברחה לביתה.

ג'יזל חייכה. משימתה הושלמה.

אזמליה בלנלינול הייתה מודאגת.

ביתה, ליליאנה, הגיעה היום לביתם דקות ספורות לאחר שהלכה אל חברתה, מוליפל, רצה היישר אל חדרה, וטרקה את הדלת.

האם הדואגת התקרבה אל הדלת הסגורה.

"ליל?" שאלה "לילי? תיפתחי את הדלת. את בסדר?"

אין קול ואין עונה.

אזמליה נכנסה, ליליאנה שכבה על מיטתה כשפניה טמונות בכר.

היא התיישבה ליד ביתה.

"את רוצה לספר לי מה קרה?" שאלה "אה? לי? איך זה נישמע לך?"

הנערה הבוכייה לא התייחסה אליה.

"אני יכולה לנחש?"

 שום תגובה. אזמליה פרשה את זה ככן.

"דרכת על קקי של כלב?"

ליליאנה המשיכה להתייפח.

"נתקלת באבן ונפלת?"

הבת לא השיבה לאמה.

"פגשת ילדה שאמרה לך שמוליפל לא חברה שלך והיא רק מעמידה פנים?"

ליליאנה הסתובבה בחדות והביטה באמה בעניים דומעות.

"מה אני אמורה לעשות?! אני לעולם לא אצליח להציל את העץ בלי מוליפל! אני אבודה!"

בכיה התחדש. חזק יותר.

"מי אמר שלא תצליחי?"

"כולם חושבים ככה! אני לעולם לא אצליח! זה בלתי אפשרי!"

"ליליאנה פלורנסה בלנלינול! המשפחה שלנו מצוינת בעשיית הבלתי אפשרי!" הצהירה אזמליה "אני למשל, הצלחתי לשכנע את מנהל בית הספר לשפץ את השירותים! אף אחד לא יוכל להתעלות מעל זה!"

ליליאנה שחררה שבריר חיוך "נתערב שאני אצליח." אמרה בקול רפה.

"אין סיכויי," אמרה אמה "אבל זאת הגישה! עם מוליפל או בלעדיה, את תצליחי לאסוף את כל החתימות לעצומה. אם רק תדעי למען מה את נלחמת."

השתיים קמו.

"הייתי שמחה להישאר ולפטפט, אמא, אבל יש לי יער להציל!"

הפרק הקודם		הפרק הבא