מכתבים לאף אחד

5

חומה של האח המבוערת בסלון בית משפחת וויזלי הייתה מבורכת אחרי ההליכה בלילה הקר, והרמיוני הודתה בליבה לאדון וגברת וויזלי שהשאירו אותה בוערת לקראת הרגע בו השלושה יחזרו. ברגע שהם נכנסו רון צנח לכורסא שלצד האח מבלי לפשוט את המעיל שלו, נראה ישן למחצה.

הרמיוני העלימה את מעיל הגשם שהיא זימנה כדי להשתלב בכפר וחזרה לגלימה שלה. לאחר מכן היא תפסה מקום על אחת הספות בעייפות. היא זכתה לשעות ספורות של שינה כשחזרה לטירה באותו הבוקר, לפני שהיה עליה לחזור לחובותיה. היא הייתה אומנם רגילה ללילות ללא שינה – חברי מסדר עוף החול העבירו הרבה לילות בביצוע משימות חשאיות – אבל ההתמודדות עם פוטר והפחד שבכל רגע יקרה לו משהו רע או שהוא יעשה מעשה טיפשי התישו אותה יותר מכל משימה.

"הבאתי לך כמה דברים," היא אמרה להארי, ובהינף שרביט זימנה אל אדום קרוב ערימה גבוהה של ספרים, חבילה עטופה נייר חום פריך ומעטפה. "לקחתי על עצמי לשאיל בשבילך קצת חומר קריאה על עולם הקוסמים מהספרייה בהוגוורטס."

"קצת?" הארי השיב, בוחן את כריכות העור המהודרות של הספרים שבערימה. ביניהם ניתן היה למצוא ספרים כמו 'ההיסטוריה המקוצרת של עולם הקוסמים', 'לחשים למתחילים' ו-'המדריך המלא לבני המוגלגים'. הרמיוני אפילו עשתה מאמץ ומצאה עבורו ספר שנקרא 'משרד הקסמים של בריטניה – חוקים ותקנות' שבברור תפס את עינו יותר מאשר שאר הספרים.

"שאלת אותי אתמול האם מותר לקוסמים לשנות זיכרונות של מוגלגים," הרמיוני הסבירה את עצמה, אפילו שהוא לא שאל. "חשבתי שהספר הזה יעזור לך להבין חלק מהתקנות של משרד הקסמים בהתמודדות עם מוגלגים, ולמה יש צורך להסתיר מהם את האמת עלינו."

"תודה," פוטר השיב ומשום מה נראה מהורהר, כאילו הוא מתכנן מהלך במשחק שחמט. המחשבה שיכול להיות להארי מניע נסתר כל שהוא לא מצאה חן בעיניה של הרמיוני.

"מה יש בחבילה?" רון שאל בפיהוק.

"פרופסור דמבלדור ביקש ממני למסור לך את זה," הרמיוני אמרה להארי בזמן שהוא לקח את החבילה ובחן אותה. "הוא אמר שאבא שלך הפקיד את זה אצלו לפני שהוא נהרג."

"עכשיו סקרנת אותי," הארי אמר וקרע את העטיפה. בפנים היה מה שנראה כמו גלימה ישנה עשויה מבד מבריק בעל מרקם חלקלק ומשונה.

"זאת גלימת היעלמות!" רון אמר בקול, מתעורר פתאום, ואז הבין שהרים את קולו. בקול שקט יותר הוא הוסיף, "כלומר, אף פעם לא ראיתי אחת אמיתית, רק חיקויים..."

"זה עושה מה שאני חושב שזה עושה?"

"תלבש אותה ותגלה," הרמיוני אמרה, לא בלי סקרנות. גם היא אף פעם לא ראתה גלימת היעלמות אמיתית, רק את החיקוי שחברי המסדר נהגו להשתמש בו במשימות שלהם, שהיה אמצעי הסוואה יותר מאשר היעלמות מוחלטת.

"אם זאת מתיחה..." הארי הזהיר, אך עטה את הגלימה המיושנת בכל זאת. ברגע שהיא נחה על כתפיו גופו נעלם ורק ראשו נותר לרחף באוויר. הוא פלט שריקה של התרשות.

"שלא יעלו לך רעיונות," הרמיוני אמרה, אבל בשלב זה היא דיברה אל האוויר, כי הארי כיסה את ראשו בגלימה ונעלם כליל. "פרופסור דמבלדור נתן לך את הגלימה בשביל להגן עליך, ולא כדי שתשתמש בה בשביל לעשות שטויות..."

"חשבתי שדמבלדור נתן לי את הגלימה כי היא שלי," הארי דיבר מהיכן שהוא מאחוריה. היא הסתובבה בחדות במושבה אבל לא ראתה כלום. "והייתי שמח אם היית מתייחסת אלי כמו אל אדם בוגר ולא כמו אל ילד."

הרמיוני לא השיבה, חשה מעט נכלמת. אך היא לא התנצלה. הנזיפה שלה הייתה מתוך הרגל של התמודדות עם ילדים בבית הספר, בזה לא היה לה ספק, אבל היא לא הייתה מוכנה להתנהג כאילו זה לא לחלוטין הגיע לו אחרי שחמק עם רון לפאב כשהוא ידע שחיו בסכנה.

כנראה ממצא את יכולתה של הגלימה בינתיים, ראשו של הארי הופיע שוב מול האח והוא פתח את המעטפה שהגיעה ביחד עם החבילה. בפנים הייתה פיסת קלף ומפתח זהוב.

"מפתח ופרטים לכספת של ההורים שלך בגרינגוטס, בנק הקוסמים," הרמיוני הסבירה. "כל מה שיש שם שייך לך עכשיו."

"את לא מתכוונת להגיד לי לא לבזבז את כל הירושה שלי בבת אחת?" הארי עקץ אותה.

רון פלט נחרת צחוק של שכרות. בשלב זה הוא עוד לא ישן, אבל גם לא היה לחלוטין ער. הרמיוני התחילה להתחרט על שהיא שידכה בינו לבין הארי; היא הניחה שהם שונים מכדי באמת להיות חברים, אבל היא לא לקחה בחשבון את ההשפעה הרעה שתהיה להארי על הבן הצעיר למשפחת וויזלי.

היא פתחה את פיה להשיב לעקיצה בעקיצה, אך ברגע האחרון החליטה לנהוג בבגרות.

"אני מצטערת אם נשמעתי מתנשאת מקודם," היא אמרה לו ושמחה לראות את הבעתו מתרככת מעט. "כשהגעתי הנה ואדון וגברת וויזלי אמרו לי שהלכתם לכפר ולא חזרתם חששתי מהגרוע מכל. אתה בטח יכול להבין מה הרגשתי – בפעם האחרונה שהורדתי ממך את העניים מאלפוי חטף אותך – "

"בעיקרון הלכתי איתו מרצוני החופשי," הארי הבהיר, מתיישב בספה מרוחקת.

דבריו הדליקו את כעסה של הרמיוני בשנית. "תמשיך להגיד את זה לעצמך. האמת היא שמאלפוי לא היה מהסס לפגוע בך, והיה מצליח, אם לא היית מסכים ללכת איתו. מתי תבין שאתה מוקף קוסמים מיומנים, ושלך אפילו אין שרביט? כן, היה לך מזל הפעם מול וולדמורט – " היא מיהרה להוסיף כשהארי עמד להתווכח, ורון השמיע נחרה מתוך שינה, " – אבל אף אחד לא יכול להבטיח שיהיה לך מזל כזה שוב. לפני שתלך ותסתובב בעולם כרצונך אתה צריך ללמוד להגן על עצמך. אתה צריך ללמוד לשלוט בקסם שלך."

"אני לא צריך לעשות שום דבר," פוטר טען בקרירות.

"אני לא מצליחה להבין אותך. אתמול גילית עולם חדש לחלוטין שלא ידעת שאתה חלק ממנו, גילית שאתה קוסם עם פוטנציאל אדיר – אולי הקוסם עם הכי הרבה פוטנציאל בדור שלנו – ואתה לא רוצה ללמוד להשתמש בכוחות שלך? ממה אתה מפחד?"

"אני לא מפחד," הארי הרים את קולו בצורה שהבהירה שזה לחלוטין לא נכון. כנראה הוא הבין שהוא חשף יותר מידי מרגשותיו, כי הוא מיהר לעטות מחדש את המסכה השלווה והמחושבת שלו. "לא מוצא חן בעיני להיות איזה נשק או קמע במלחמה שאין לי שום קשר אליה."

הרמיוני הרגישה כאילו אגרוף ברזל מועך את ליבה. "זה באמת מה שאתה מרגיש?"

"למה זה מפתיע אותך?" הארי השיב בלהט. "את לא יודעת עלי שום דבר. הגעת ושלפת אותי מתוך החיים שלי, ועכשיו את מצפה שאני פשוט אעזוב הכל ואלמד קסמים כדי ללכת להילחם בשביל מטרה שאני אפילו לא מבין, מול אנשים שאני לא רואה סיבה למה הם צריכים להיות האויבים שלי?"

"איך אתה יכול לומר משהו כזה?" הרמיוני החזירה בזעזוע. "אתה לא נמצא בעולם הזה ארבעים ושמונה שעות וכבר למדת שאותם אנשים שאתה לא משוכנע שהם האויבים שלך הרגו את ההורים שלך ואת אחותו של רון. זוכר את נוויל, מהפונדק אתמול? הוא נאלץ לגדול אצל סבתא שלו כי התומכים של וולדמורט עינו את ההורים שלו עד שהם יצאו מדעתם. אימא של רון איבדה שניים מהאחים שלה בפעם הקודמת שוולדמורט היה בעמדת כוח. הוא פגע בכל כך הרבה אנשים – "

"החיים מלאים בסיפורים עצובים," הארי נכנס לדבריה. "תאמיני לי, מי כמוני יודע שהחיים לא הוגנים. אבל אני מצטער לומר לך שפשוט לא אכפת לי."

"אוי, עכשיו אתה פשוט משקר," הרמיוני התרגזה. "ברור שאכפת לך. אם לא היה אכפת לך היית מנצח במשפט של האידנברו ההוא ומשחרר אותו לחופשי להמשיך להרוס חיים של ילדים תמימים. אבל היה אכפת לך מהפשעים שהוא ביצע, אז עשית את הדבר הנכון והוצאת את האמת לאור."

בקול רך יותר היא הוספה, "אני יודעת שאתה לא רוצה להאמין בזה, אבל אתה אדם טוב."

"אדם טוב הוא בסך הכל אדם שלא הייתה לו סיבה לעשות משהו רע," הייתה תשובתו הנחרצת של הארי. "אני הולך לישון. את מוזמנת לחזור מחר, אבל אני לא בטוח שאני אהיה פה."

הוא עזב את החדר ונעלם במעלה המדרגות לפני שהרמיוני הספיקה להביע התנגדות, והיא מצאה את עצמה לבד מול האח עם רון הנוחר.

מאוכזבת וכועסת, הרמיוני עזבה את המחילה וחזרה למשרדה שבהוגוורטס. בחדריה הפרטיים שהיו צמודים אל המשרד, קרוקשנקס קיבל את פניה בגרגור, מתחכך ברגליה. התשישות המצטברת של היום הדביקה אותה כעת, והכעס שלה התקרר והפך לעצב.

היא לבשה פיג'מה ונכנסה למיטתה בחשכה. קרוקשנקס קפץ למיטה והתכרבל ליד רגליה, והיא בהתה בתקרה מבלי לישון.

היא בילתה שבע שנים בחיפוש אחר הארי פוטר. היא באמת ובתמים האמינה שלמצוא אותו יהיה החלק הקשה – לא עלה בדעתה שהחלק הקשה באמת יהיה לשכנע אותו להפוך לחלק מעולם הקוסמים.

מה היא תעשה אם היא תגיע למחילה מחר בבוקר והארי כבר לא יהיה שם? מה היא תאמר לפרופסור דמבלדור? איך היא תצדיק את עצמה בפני חברי המסדר, ביניהם כבר נפוצה השמועה שהילד- שנשאר- בחיים חזר? היא לא הייתה בטוחה שהיא תוכל להראות את פניה ביניהם אחרי כישלון כזה.

האם הארי באמת יחזור לחיו המוגלגים, ויותיר אותם לחיות חיים חשוכים בצילו של וולדמורט לנצח?

אחרי לילה של שינה טרופה היא חזרה למחילה בשעת בוקר מוקדמת וגשומה, לפני תחילת השיעורים בהוגוורטס. רון פתח לה את הדלת בפיהוק, אוחז בראשו.

"איפה הוא?" הרמיוני דרשה לדעת מבלי לומר בוקר טוב.

"ששש..." רון המה בצרידות. "בסלון..."

הרמיוני הותירה אותו להתמודד עם החמרמורת שלו לבד במטבח וכמעט התרפצה אל הסלון. הקלה עזה הציפה אותה כשראתה את הארי יושב בכיסא בו רון ישן בלילה שלפני, אחד הספרים שהיא הביאה לו פתוח בחיקו. בניגוד לרון, השתייה בלילה שלפני לא השפיעה עליו יותר מידי, אבל נראה שהוא ישן פחות או יותר כמו הרמיוני.

"אתה עדיין פה," היא פלטה.

"אני עדיין פה," הוא אישר, סוגר את הספר. הרמיוני חשה הקלה לראות שהוא כבר לא נראה כועס, רק מהורהר ומעט נבוך. "האמת המרה היא שאין לי מקום טוב יותר להיות בו."

"זה אומר שתשקול ללמוד להשתמש בקסם?" הרמיוני שאלה בזהירות, מתיישבת בכורסא סמוכה.

"אם את לא חושבת שאני פחדן," הארי השיב בניסיון ברור להקל על המבוכה אחרי הוויכוח הסוער שלהם.

"אף פעם לא אמרתי שאתה פחדן," הרמיוני מיהרה להבהיר.

"אבל זה נכון," הארי אמר, מציץ לעבר דלת המטבח. נראה שרון שקוע בהכנת תה ולא מקשיב לשיחתם. "כשהייתי ילד כל הזמן קרו סביבי דברים מוזרים, וזה הפך את החיים שלי למאד קשים. אני חושב שככל שהתבגרתי למדתי להדחיק את מה שזה לא יהיה שגרם לדברים האלה לקרות, אבל לפעמים זה עוד היה חוזר, ואז היו קורים דברים נוראיים ומסוכנים, כאילו כל מה שהדחקתי הצטבר והתפרץ בבת אחת..."

"כמו באותו היום במשרד?" הרמיוני התעניינה בעדינות, מתייחסת לרעידת האדמה הספונטנית שהוא יצר אחרי שפיטרו אותו.

"כן," הארי אמר מבלי להביט בה. "אז כן, אני בעצם די מפחד ללמוד להשתמש בקסם... אני מפחד לאבד שליטה."

"אני מבינה," הרמיוני אמרה. "בגלל זה כל כך חשוב שתלמד איך לשלוט בכוחות שלך. אתה לא צריך לדאוג – אתה תלמד מהמורים הכי טובים בהוגוורטס, ואף אחד לא יפגע בתהליך. אני מבטיחה."

"תודה," הארי השיב, למרות שעדיין לא נראה רגוע.

מהרגע הראשון בו הרמיוני פגשה אותו הייתה לה תחושה שעמוק בפנים הוא יודע למה הוא מסוגל, אך הוא לא רוצה להודות בכך. עת היא הבינה שהחשדות שלה היו מבוססים, ושהארי לא עיוור לחלוטין לכוחותיו.

שתיקה מביכה השתררה ביניהם. הארי דפדף בספר שבחיקו.

הרמיוני הייתה מוכרחה לשאול, "באמת התכוונת למה שאמרת אתמול?"

"תצטרכי להיות ספציפית יותר. אמרתי הרבה דברים אידיוטיים אתמול."

"אמרת שאדם טוב הוא אדם שלא הייתה לו סיבה להיות רע," הרמיוני אמרה. "אני יודעת שבטח נתקלת בהרבה אנשים שעשו דברים נוראיים בחייך, ובמסגרת העבודה שלך... אבל אתה באמת מאמין בזה?"

"בעיקרון כן," הארי השיב בכנות. "אבל... האמת היא שהיו לי הרבה סיבות לעשות דברים רעים במהלך החיים שלי, במיוחד אחרי שברחתי מהדודים שלי וגרתי ברחוב. אבל עכשיו כשאני חושב על זה – גם ברגעים הכי קשים, תמיד ניסיתי לעשות את הדבר הנכון."

"אין לך מושג כמה זה משמח אותי לשמוע אותך אומר את זה," הרמיוני אמרה והתנגדה לדחף לאחוז בידו.

"בטח ממש קל לשמח אותך, אם ככה," הארי השיב, מוכרח להעיר הערה עוקצית או פלרטטנית כדי להפיג את הרצינות שבשיחה שלהם.

הרמיוני חייכה אבל לא השיבה. היא קמה על רגליה.

"תהנה מהיום הזה, כי זה יהיה היום החופשי האחרון שלך לפני שתתחיל ללמוד," היא אמרה.

הארי הצדיע לה. "נתראה מחר."

הרמיוני גילתה שהיא עדיין מחייכת. "נתראה מחר."

הפרק הקודם		הפרק הבא