עיניים ירוקות

אז היי! הפרק הזה הולך להיות חשוב (אם כי קצת עצוב).

תודה לכל הרשומים⁦❤️⁩

תדרגו, תמליצו ותגיבו!

אני אשמח גם לביקורת בונה, אבל תגיבו!

תודה, תהנו💜

_______________________________________________

אני מחזיק את המבחנה הישנה כאילו היא אוצר.

בעצם, לא כאילו. המבחנה הזאת היא אוצר.

ולא רק בשבילי, אולי גם לכל עולם הקוסמים.

עד היום, אף אחד לא הצליח לרקוח שיקוי של אהבה אמיתית. היה רק את הסוג של אהבה, שגורמת סך הכל לתשוקה עזה. אני מסתכל למבחנה, בצבע ירוק דשא בוהק ועם זוהר פניני מיוחד. אני לא מריח את זה, אני מרגיש את זה. המבחנה נראית כמו העיניים הירוקות- ירוקות של לילי.

כל מה שאני צריך זה להגניב את השיקוי לאבא, ואז הכל יסתדר. זהו. אבא יתאהב באמא, ויפסיק להכות אותה. הם יחיו ביחד, ואני יוכל ללכת להוגרווטס עם לילי. אני לא זוכר ממש את המרכיבים, רק את הרוב. אני מבין שהמבחנה הזאת יחידה בסוגה, שלא יהיה לי סיכוי לנסות לשחזר את השיקוי.

אחיזתי במבחנה מתהדקת, בידיעה שזה ההצלה שלי.

חיוך מתפרש על פניי, ואני מזמזם לעצמי מנגינה עליזה.

רגע, אני מזמזם לעצמי?! לא משנה.

אני מגיע הביתה, מלא תקווה.

אני יכול לראות בדמיוני חיים מאושרים, בלי פחדים ומריבות. אני יכול להרגיש את הרוח שנושבת על גבי, מרקידה את שערי.

אני נושם עמוק ונכנס אל ביתי, אל הצריף הרעוע.

לא באתי בזמן טוב. אבא צועק, אמא בוכה.

זה לא שאני לא מכיר את זה, אבל זה עדיין מהמם.

"את! הכל בגללך!" כועס אבא שלי. איזה בושה לקרוא למפלצת הזאת אבא. עיניין לא ממוקדות, ואני יכול לזהות שהוא שתה שוב. אבל הפעם, יש לו בידיים סכין.

אני מסתכל על הסכין שבידו, רועד מפחד. אני עדיין ילד. הוא לא שפוי, אני קולט. הוא לא נורמלי. אני לא יודע מה הוא עשה, אבל עכשיו הוא לא יכול לחשוב.

היד שלו רועדת, ביחד עם הסכין. הוא רותח, כועס על אמא שלי.

"אם את תעשי עוד קול אחד, מכשפה, אני-" אמא שלי צורחת, קוטעת את קולו המאיים של אבי. "זהו. עברת את הגבול. אני עכשיו עושה את זה." אומר אבי בקשיחות. ההבנה הולמת במוחי, ואני מבין מה הוא הולך לעשות. אני קולט שהוא יעשה את זה, כי הוא מטורף. כי הוא חסר לב, חסר רגשות.

אבא שלי מרים את הסכין, ואמא שלי צורחת. ואז, אני קופץ.

רק אם הייתי מכיר את לילי יום קודם, אולי אז יכולתי למנוע את הגורל הנורא הזה.

אני חוסם בכח, בגופי הקטן, את דרכו של הסכין של אבא. אני מרגיש אותו חולף על ראשי, רגע לפני שהוא נעצר. אני נושם לרווחה. אבל לא בגללי אבא עצר, אלא בגלל השיקוי המנצנץ הירוק. "אתה- אתה!!" צועק אבא שלי. 

"התכוונתי רק לאיים, אבל עכשיו אני רואה שהיא עשתה את הנורא מכל! היא הפכה את הבן שלי למפלצת!"  אתה מפלצת, אני רוצה לצרוח, אתה לא האבא שלי!

אני רק רואה את הסכין מפלחת את האוויר, ושומע את הצרחה של אמא שלי.

ואז הוא נעלם אל תוך החושך.

פשוט נעלם.

אני מביט עמוק לתוך עינייה של אמי, יודע שאין יותר איך לתקן.

אין יותר אפשרות להציל.

היא מביטה בי בעיניים נוצצות, קרועות. שחורות כמו הלילה, כמו האפלה עצמה.

כמו החושך שהיה חייה, הכאב שהיה ליבה.

"סוורוס," הוא לוחשת, "תשמור על עצמך."

הדמעות שבעינייה בוהקות, כמו כוכבים בודדים בתוך חשכת הלילה של עינייה.

"סוורוס, אני תמיד סבלתי. ויתרתי. חשבתי שאני לא יכולה, למרות שאני הייתי מבריקה. אל תעשה את הטעות הזאת. תילחם על האושר שלך, אל תוותר עליו לאחרים. תמצא את המשמעות שלך.

אתה תגיע רחוק, נסיך שלי. אתה עוד תשנה את העולם."

דמעה נוספת מרטיבה את פניה, כשהיא לוחשת, "בשבילי".

ואז היא דוממת, פניה לא זזות ועיניה לא בורקות.

ואני יודע שזה אשמתי, כי אם לא הייתי קופץ להציל אותה אז הוא לא היה רואה את השיקוי. הוא- הוא לא היה הורג אותה! 

אני לא מזיל דמעה, שומר את הכאב עמוק בפנים.

אני מבטיח בפה רועד לאמי שאני אמצא את האושר שלי, את האהבה שלי.

אני מבטיח שאני תמיד, אבל תמיד, אשאר הנסיך שלה.

אני לא בן שלו, למרות ששמו זורם בעורקיי.

אני מביט בגופת אמי, וקובר אותה. ורד בודד מונח על הקבר הטרי, סמל לאהבה שמעולם לא היתה לה. יש באדמה טיפה קטנה של השיקוי, שישאיר לה משהו ממני. אני מבטיח שלעולם לא אהיה כמוהו. לעולם לא אפחיד אנשים.

אני הולך לדרכי החדשה, בעוד היא נשארת שם. ומכל ההבטחות אני חוזר על אחת שוב ושוב.אני לעולם לא ירשה שיהיה לי אותו גורל. אני לא אהיה מה שאת היית, אמא. אני עוזב לתמיד, ואמי שוכבת שם.

בודדה.

הפרק הקודם		הפרק הבא