בגלל מראה שבורה

בכל יום שעובר כואב לי פחות, וזה דבר רע כי הזיכרונות מהבית והגעגועים למשפחתי הם הגורמים לכאב.

אני זוכרת שפעם ביום ההולדת של אמא, כשהייתי בת שבע, אני ואבא רצינו לעשות לה הפתעה ולהכין עוגה. אני שברתי את הביצה וכל הקליפה נפלה פנימה, ולאבא נשפך קמח על הרצפה והוא ניסה לנקות בעזרת סמרטוט רטוב. כשאמא באה הביתה היא באמת הייתה מופתעת, ולא מהעוגה, אלא בגלל מצב המטבח.

ועכשיו כל זה נגמר. אני יותר לא אוכל לחגוג לאמא ימי הולדת, או להרוס עם אבא את המטבח.

אני יודעת שזה טיפשי, אבל אני מתגעגעת גם לדברים הקטנים. לבגדים שהייתי לובשת, לחדר שלי.

בבית יש לי בובת פרווה של דובי, שתמיד כשהייתי עצובה הייתי מחבקת עד שנרדמתי. לא השתמשתי בו הרבה. רק שש פעמים בשנה בערך. אולי אפילו פחות. עכשיו, אני עצובה בכל יום, אבל אין לי דובי לחבק. אני מחבקת את עצמי. מתקפלת לכדור, נושכת שפתיים ומנסה לעצור את הדמעות, אבל הן מגיעות בכל זאת. אני בוכה בשקט, קוברת את פני בכרית.

אני לא רוצה להדאיג את נונו ואמילי. הם בטח מצפים שאחרי שנתיים אני אתרגל, אבל הם טועים. הם אנשים טובים, והם מנסים להבין אותי ולעזור לי, אבל הם לא באמת יכולים.

רק לאגו יכול. גם הוא יודע איך ההרגשה לא להיות מסוגל לחזור הביתה.

בלילה, כשאני בוכה הוא לפעמים ומחזיק לי את היד. הוא לא אומר כלום, וזה בדיוק מה שאני צריכה. שהוא יהיה שם בשבילי כדי להזכיר לי שלמרות הכל- אני לא לבד.

בפעמים שבהן הוא לא בא אני יודעת שהוא לא מגיע כדי לאפשר לי להתגבר על הכאב בעצמי.

אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי לאגו. איך הייתי יכולה לחיות בלי להתפרק. הוא זה שלימד אותי מחדש איך לחייך והזכיר לי את כל הדברים הטובים שיש בעולם, את כל הדברים שבשבילם שווה לחיות.

כשרק הגעתי לכן, חשבתי שלאגו הוא אדם טוב, וממש הערכתי אותו. עכשיו אני יודעת שהוא הרבה יותר מאדם טוב. הוא מלאך. המלאך שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא