להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

הערב הגיע. ישבתי בחדר המועדון וקראתי ספר. במילים אחרות – התעסקתי בעניינים שלי ולא הפרעתי לאיש. נתתי לעצמי להיסחף לתוך העולם הדמיוני ולהתנתק מכל מה שקרה בימים האחרונים. הצלחתי להירגע, למשך חצי שעה, כמעט, כשלפתע, לא אחר מאשר הארי פוטר, החליט להטריד את שלוותי.

"ג'יני, היי!" הוא אומר, תוך כדי שהוא מתיישב על הכורסה השכנה.

"היי," עניתי, בחיוך. בכל זאת – זו לא אשמתו, שהוא לא אוהב אותי. אין סיבה להיות גסת רוח כלפיו.

"אנחנו, אההה, צריכים לדבר," הוא אמר, בהיסוס. "יש לך דקה?"

משכתי בכתפיי. "למה לא."

"בפרטיות," הוא הבהיר, מחווה בראשו לעבר היציאה מחדר המועדון. "בואי נלך למקום שקט יותר."

"דווקא היה לי נוח כאן," צחקתי.

"אההה..." הוא נראה מהוסס.

"אני צוחקת!" הבהרתי. "בוא נצא החוצה."

הוא הנהן.

"אני..." הוא התחיל, כשעמדנו במסדרון. הוא הביט לצדדים לפני שהמשיך. "אני חושב, שפספסתי כמה דברים. התנהגתי בצורה לא מתחשבת כלפייך."

"דברים?" שאלתי.

"אני..." הוא גירד את עורפו ונראה חסר אונים.

הרגשתי צורך להרגיע אותו, אך בו זמנית נשמתי בכבדות, מחכה בחשש למילים שייצאו מפיו.

"ג'יני," הוא אמר והביט בעיניי. "לא ידעתי שיש לך רגשות כלפיי."

הרמתי את גבותיי.

"ג'יני?"

נאנחתי. "מה אתה רוצה שאגיד?"

"ש..." גם הוא נאנח. "לא יודע! אני, מה שאני מנסה להגיד... אם הייתי יודע..."

"אם היית יודע אז, מה? היה קורה משהו?!"

"לא!" הוא קרה, ואז הסמיק והמשיך בקול חלש יותר. "זאת אומרת... אבל היינו מדברים. הייתי מתחשב יותר..."

"מתחשב?!"

"כן," הוא ענה. "הייתי מספר לך, לפני שהייתי מופיע ככה, עם צ'ו. וגם... היינו יושבים רחוק."

"יושבים רחוק?" חזרתי על דבריו. "אתה חושב שזה הפריע לי?! אתה חושב שהייתי רוצה שאתה וה.... צ'ו – לא משנה – הייתם מתחבאים ממני?!"

"זה לא מה שהתכוונתי..."

"אין לך רגשות כלפיי. סבבה. אני מקבלת את זה. ואתה מוזמן להיות עם מי שעושה לך טוב – זה לא ענייני. אתה לא צריך את האישור שלי ואתה גם לא צריך להתחבא ממני!"

"ג'יני!" הוא נראה פגוע. "אני לא רוצה לריב..."

"אני לא רבה איתך," עניתי. "אני פשוט לא מבינה מה המטרה של השיחה הזו."

"המטרה היא לבקש ממך סליחה," הוא ענה בקול שקט.

"סבבה – סלחתי. זהו?"

"אני לא מבין למה את מתנהגת ככה פתאום..."

נאנחתי וניסיתי לענות בקול פחות תוקפני. "אתה צודק. אני גם לא רוצה לריב. פשוט, לא ציפיתי לשיחה הזאת... בעצם, אם לא שמת לב עד עכשיו לזה שאני... אם לא שמת לב – מה השתנה פתאום?"

הארי האדים וגרם לי להרים גבה בשאלה.

"אל תכעסי..." הוא אמר בזהירות. "אמממ... צ'ו שמה לב..."

מצמצתי.

"ג'יני?"

"שמעתי."

"אני יודע ששמעת, אבל לא ענית..."

"אני פשוט..." ניסיתי לנשום. ניסיתי להזכיר לעצמי שהארי אינו האויב, שזה לא אשמתו שהוא לא שם לב. אבל, במקום לענות ברוגע – התפרצתי. "אני לא מבינה למה כולם מתערבים לי בחיים פתאום!!!!"

הארי נסוג לאחור.

נשמתי עמוקות. "חכה! אני מצטערת, לא הייתי צריכה לצעוק..."

הוא חשב לרגע. "אני יכול לשאול, מי זה כולם?"

נאנחתי. התשובה עמדה לי על קצה הלשון, אך עצרתי אותה. לא ידעתי אם הארי הוא האדם הנכון לדבר איתו על זה. יותר מזה – הייתי בטוחה שהוא לא האדם הנכון. מצד שני, הייתי חייבת לשתף מישהו במה שעובר עלי... והארי היה לידי. אז... למה לא, בעצם?

"מאלפוי," עניתי.

הארי צמצם את מבטו.

"הוא..." הבטתי לצדדים, מתלבטת אם להמשיך. "פגשתי אותו במסדרון, בזמן הפסקת הצהריים. או, יותר נכון, התעוררתי וגיליתי אותו מול הפרצוף שלי. והוא... אני עד עכשיו לא מבינה איך הוא הגיע לשם. הוא עקב אחריי?! לא יודעת. בכל מקרה – "

"אמממ..." אמר הארי. "סליחה שאני קוטע אותך, אבל... מה?!"

"כן – זה גם מה שאני חושבת. עברתי על מה שקרה שם שוב ושוב ואני עדיין לא מצליחה להבין מה היה שם. בכל אופן – הוא דאג לי, או משהו. לפחות, הוא אמר שהוא דאג. זה בטח לא נכון... אני לא יודעת. הוא אמר שהוא דאג לי, כי הוא ראה שיצאתי בכעס מהאולם הגדול, אחרי שראיתי אותך עם צ'ו."

"וואו!" הארי הביט בי בחוסר אמון. "את... בטוחה?"

"מה זאת אומרת?!"

"אההה..." הוא דיבר בחשש. "זה לא נשמע... למה שהוא?"

"זה גם מה שאני חושבת!"

"ג'יני," הוא ניסה להניח יד על כתפי, אך התרחקתי. "אולי חלמת את זה?"

"מה?!" קראתי. "למה שתחש..." עצרתי באמצע המשפט. כעבור רגע, המשכתי, בצורה תקיפה יותר. "הארי! למה תחשוב שזה חלום?!"

"כי..." הוא העביר משקל מרגל לרגל. "כולם מדברים על זה שאת חולמת בהקיץ הרבה..."

פערתי את פי. "אני לא מאמינה!" קראתי. "דבר ראשון – למה כולם מתערבים לי בחיים?! שוב! ודבר שני – אתה לא חושב שאני יודעת להבדיל בין חלום למציאות?!"

"זה לא מה..."

"עזוב! אני מצטערת שסיפרתי לך!" קראתי, הכעס גועש בתוכי. "השיחה הזו – הסתיימה."

ולפני שהוא הספיק להגיב, אמרתי את הסיסמה הסודית ונכנסתי חזרה אל חדר המועדון. עליתי ישר אל חדרי והתמוטטתי על המיטה. כעסתי כל כך! איך יכול להיות שבמשך שנים הארי מתעלם מהרגשות שלי ופתאום הוא הופך להיות מר יודע-כל?! 'אולי חלמת את זה?' שמעתי את קולו לועג בתור ראשי. כן, בטח! מי אתה, שתחשוב שאתה מבין מה עובר עלי?! גם כן, חושב את עצמו פרשן חלומות. איזה יופי! מתי כולם יפסיקו להתערב בעניינים שלי?!

כיסיתי את פני עם הכרית וצעקתי בזעם.

ניסיתי לנשום עמוק ולהירגע. ידעתי, שאני צריכה להפסיק להיות מושפעת מכל דבר קטן שהארי פוטר אומר. שאפתי ונשפתי.

זה לא היה הוגן מצדי להתעצבן עליו ככה... הוא לא התכוון לפגוע. אולי אני צריכה לחפש אותו ולהתנצל? פחדתי לעשות את זה. ידעתי, שאם אראה אותו, הזעם עלול לחזור.

הנחתי את הכרית חזרה במקומה והתכסיתי בשמיכה. הסתובבתי לכיוון הקיר ובהיתי.

כעבור כמה דקות, חלפה בראשי מחשבה מעניינת. אולי באמת חלמתי את זה? הרי, זה באמת לא הגיוני שמאלפוי ידאג לי. ובכלל – בהתחשב בכמות החלומות ההזויים שהיו לי לאחרונה...

מה אם הארי צודק?

***

למחרת, הרגשתי כמו רוח רפאים. זה היה יום לימודים רגיל, אבל הרגשתי שלא באמת הייתי שם. היה נדמה לי, שאני מרחפת בין כיתה לכיתה. נמצאת, אבל לא כל כך. כאילו, חלק ממני לא התעורר. בארוחת הערב, לא הצלחתי להרגיש את הטעם של האוכל. אני לא זוכרת, אפילו, אם אכלתי. אליסה ניסתה לדבר איתי ואני לא יכולתי להתרכז במה שהיא אומרת. הרגשתי כל כך לא נעים מזה שהתעלמתי ממנה! ביקשתי ממנה סליחה, אבל לא הצלחתי להפסיק להרגיש רע לגבי זה.

ואז, שמתי לב למבט שלו. העיניים הכסופות הסתכלו עלי ממרחק, מסתובבות, ברגע שהרמתי מבט. לבי החל לדהור. מה הוא מתכנן?! הרגשתי את עצמי נחנקת מפרוסת הלחם שאכלתי. אליסה מיהרה לטפוח על גבי. ברגע שהשיעול פסק, הסתכלתי שוב לעבר שולחן סלית'רין. והנה – המבט היה שם. דראקו מאלפוי הביט בי. לא הצלחתי לפענח את המבט ממרחק כזה, אבל הנחתי שהוא נהנה לראות אותי סובלת. כחכחתי בגרוני וחזרתי להתמקד באוכל.

המשכתי לאכול, תוך כדי שמחשבות מציפות אותי. חשבתי על השיחה עם הארי, על השיחה – או, מה שזה לא היה – עם מאלפוי, על החלומות שחלמתי... לא ידעתי איך להפסיק לחשוב על הדברים האלה!

"ליס?"

אליסה הרימה את מבטה.

"רצית לספר לי על המכתב שקיבלת מאח שלך, נכון?"

היא הנהנה.

"אני מקשיבה!"

***

כשיצאנו מהאולם הגדול, שאלתי אותה, "רוצה להסתובב קצת בחוץ? יש מצג אוויר נחמד היום."

"למה לא," היא הסכימה.

משב אוויר קריר פגש אותנו. הרגשתי חשק לפרוש את ידיי לצדדים ולרוץ, אבל לא עשיתי את זה. הבכתי את עצמי מספיק בימים האחרונים! התחלנו ללכת בדממה. ראיתי שאליסה מחכה שאתחיל לדבר. צחקתי, נהנית להשאיר אותה במתח.

"ג'ין, את חייבת לספר לי מה עובר עלייך!"

"חייבת?!" שאלתי בחיוך. "אני לא חייבת שום דבר לאף אחד."

"ג'יני, זה לא מצחיק! אני החברה הכי טובה שלך ואת מסתירה ממני דברים כבר שבוע, אולי יותר."

"אני לא מסתירה," גיחכתי. "וחוץ מזה – יצאנו בשביל שאני אספר לך. אם תתנהגי לא יפה, אני לא אספר!"

"חוצפנית!" היא דחפה אותי. "את הולכת לספר לי תכף ומיד!"

"כן, אמא," צחקתי.

היא גלגלה עיניים. "נו?" היא אמרה, בשאלה, אחרי שהמשכתי לשתוק.

"אוף, זה מסובך!" אמרתי. "אני לא יודעת מה להגיד..."

"הכול!" היא קראה.

"טוב, חופרת. הבנתי – את רוצה שאני אספר. אני אספר! אבל את לא נותנת לי לחשוב מאיפה להתחיל!"

"סליחה..."

"טוב, בסדר –" התחלתי. "ככה – זוכרת שהיה... שיש... לי קראש על הארי?"

"ברור! היו תקופות שלא הפסקת לדבר עליו."

"כן..." הייתי מעדיפה לשכוח. "אז, כבר הרבה זמן שאני מנסה להתגבר עליו, כי הבנתי שהוא לא בקטע."

"כן, טוב, יש לו חברה עכשיו..." ליס משכה בכתפיה.

"אני יודעת שיש לו עכשיו!" גלגלתי עיניים. "אני מנסה להתגבר עליו עוד לפני שהייתה לו."

"ועכשיו, שגילית שיש לו מישהי, את מקנאת ורוצה...?"

"מה? לא!" קראתי. "זה לא מה שאני... זה מה שאת חושבת עלי?"

"לא, אבל זה מה שאני הייתי עושה..." היא גיחכה.

"הארי לא אוהב אותי. למה שאני אנסה משהו?!" שאלתי, מנסה להישמע אדישה.

"נו, לא יודעת..."

"בכל מקרה, בגלל זה התחלתי להתאמן כל כך הרבה, אבל עכשיו דברים הסתבכו, אז אני לא מרגישה שקווידיץ' עוזר לי יותר."

"כשאת אומרת הסתבכו, את מתכוונת לצ'ו?"

"לא! כבר אמרתי לך – זה לא קשור אליה!" עניתי. "טוב, זה כן מפריע לי קצת לראות אותם ביחד כל הזמן, אבל זה לא העניין. אני... זה, האמת, גם לא קשור להארי."

"אוקיי..?" אליסה נראתה מבולבלת. בצדק.

"יש משהו מוזר, שקורה כבר כמה ימים. אין לי מושג מה לחשוב על זה."

"כן?" העיניים שלה נצצו מסקרנות.

"אני חושבת שמאלפוי עוקב אחריי..."

"רגע, מה?!"

"מה ששמעת. הוא כל הזמן מסתכל עלי. אני פוגשת אותו המון. הוא... באופן כללי, הוא מתנהג נורא מוזר."

"באמת?" היא שאלה, בפה פעור.

משכתי בכתפיי.

"וואו!"

הרמתי גבה. "מה 'וואו'?! אין מושג מה הוא מתכנן וזה משגע אותי!"

"ג'יני, הבחור הכי חתיך בבית ספר מסתכל עלייך, מה זה משנה למה?"

"כי!!! כי זה מאלפוי. הוא בטוח מתכנן משהו!"

היא מחאה כפיים בילדותיות.

"את מוכנה להקשיב כמו בן אדם?! אני אומרת לך, שהוא מלחיץ אותי!"

"תמיד חשבתי, שהדרך הכי טובה להתגבר על מישהו, היא למצוא מישהו יותר טוב!" היא אמרה, בחיוך מעצבן.

"ליס, את לא מבינה!" הרגשתי, כאילו אני מדברת עם תינוק. "הוא עוקב אחריי – בצורה ממש קריפית. אתמול עצמתי עיניים על ספסל במסדרון, וכשפתחתי אותם – הוא היה מולי! ומידי פעם הוא מתנהג בצורה הגועלית הרגילה שלו ובפעמים אחרות, הוא מדבר, כאילו אכפת לו ממני!"

"מאלפוי וג'יני יושבים על העץ..."

"אנחנו לא יושבים על שום עץ!!!"

היא פרצה בצחוק.

"ובכלל, הארי חושב שחלמתי את כל זה..."

"הארי? דיברת עם הארי על זה?!" היא הרימה את גבותיה. "ויותר מזה – דיברת אתו לפני שדיברת איתי?!

"לא בכוונה!" התגוננתי. "הוא יזם את השיחה. הוא אמר שהוא מצטער ושהוא לא שם לב שיש לי רגשות כלפיו."

"הוא אמר לך את זה?!" ליס נראתה לא מאמינה.

משכתי בכתפיי. "צ'ו שמה לב."

"וואו!"

"כן... ברגע שהוא אמר לי את זה, התעצבנתי עליו ברמות. אחרי זה, ביקשתי ממנו סליחה. אני חושבת שזה יפה מצידו שהוא בא להתנצל, למרות שהוא עשה את זה בצורה קצת פגומה," צחקתי. "בכל אופן, באיזשהו שלב בשיחה, אמרתי משהו על מאלפוי והשיחה המשיכה לשם."

"ו...?"

"ואז, הוא שאל אם יכול להיות שחלמתי את כל זה, כי אני חולמת בהקיץ הרבה."

"טוב, את באמת חולמת בהקיץ הרבה..."

"אבל אני יודעת להבדיל בין חלומות למציאות!" קראתי בתסכול.

"אני יודעת," היא צחקה. "אני מאמינה לך!"

נשמתי לרווחה. "אוקיי."

"יש לי רעיון!"

"באיזה הקשר?" הייתי מבולבלת.

"בהקשר של השיחה, מפגרת!"

הרמתי ידיים בשאלה. היא נאנחה ונענעה בראשה.

"אני יודעת, איך לבדוק מה הכוונות של מאלפוי."

"איך???"

"הרמיוני!" היא קראה.  "הבחורה גאונה. תספרי לה את כל מה שקרה ותבקשי ממנה לשים עין עליו. אני בטוחה, שבעוד כמה ימים – יהיו לה תשובות."

"הרמיוני..." הרהרתי בקול. "האמת, שזה רעיון מעולה. חשבתי לדבר איתה עוד אתמול, אבל שכחתי מזה לגמרי, אחרי השיחה עם הארי. טוב, בואי נחפש אותה."

"היא בטח בחדר המועדון," ליסי צחקה. "מכינה שיעורים, או משהו."

***

כשנכנסנו אל חדר המועדון, מצאנו את הרמיוני יושבת על יד האח ומכינה שיעורים. אליסה הביטה בי בניצחון. נענעתי בראשי. זה לא היה ניחוש מרשים במיוחד.

"הרמיוני?" קראתי, בעודנו מתקרבות אליה.

היא הרימה את ראשה, כאילו ציפתה לנו.

"אנחנו יכולות לדבר?"

"כמובן!" היא אמרה, בעודה מחזירה את ספרי הלימוד שלה לתיקה. "נלך לחדר שלי?"

"כן," הסכמתי.

"אני מקשיבה," היא חייכה, כשהתיישבנו – היא על מיטה אחת, אני ואליסה על אחרת.

"אני לא יודעת מאיפה להתחיל..." אמרתי, מביטה סביב. החדר שלה היה מסודר בהרבה משלי. בפינות שונות של החדר היו תלויות תמונות, על שולחן הייתה ערמה ספרים.

"קחי את הזמן," הרמיוני חייכה.

"את בן אדם ששם לב לדברים," אמרתי. "אז, אולי, שמת לב שמאלפוי מתנהג מוזר, לאחרונה?"

"מאלפוי?!" הרמיוני נראתה מופתעת. "הוא לא מי שחשבתי שתרצי לדבר עליו..."

ליסי צחקקה. "זה גם מה שאני אמרתי לה!"

"אני מרגישה שהוא עוקב אחרי," הבהרתי. "זה התחיל..." פרשתי בפניה את כל מה שקרה, מאז יום שבת האחרון, שבו נתקלתי בו בדרך חזרה ממגרש הקווידיץ'. לאורך כל הסיפור, הרמיוני ישבה דוממת והקשיבה לדבריי בעניין. "ועוד משהו, אתמול יצא לי לדבר על זה עם הארי. הוא שאל אותי, אם, יכול להיות, שהזיתי את כל זה!"

"הוא אמר לך את זה?!" הרמיוני נראתה מופתעת.

"כן, הוא אמר שכולם מדברים על זה שאני חולמת בהקיץ הרבה ושזה, אולי, זה אחד הדברים שחלמתי עליהם. בהתחלה כעסתי עליו, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, כבר לא הייתי בטוחה בכלום!"

"ג'יני, אני לא חושבת שאת הוזה דברים," ליסי ניסתה להרגיע אותי.

הרמיוני הנהנה, אך נראתה מבולבלת. "דיברתי עם הארי אתמול. הוא היה נראה מצוברח. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר שרבתם. האמת, חשבתי שעל זה תרצי לדבר היום... בכל מקרה – הוא אמר, שהוא ניסה לבקש ממך סליחה ובסוף יצא שהוא פגע בך עוד יותר. אז, שתדעי, שהוא מרגיש רע על זה."

"אולי שווה שתדברו שוב," הציעה אליסה.

נאנחתי. "הרמיוני, אולי תגידי לו, בשמי, שאני מצטערת שהתעצבנתי עליו? אני לא חושבת, שאני רוצה לדבר אתו בעצמי..."

"אני אמסור לו," היא הבטיחה. "ולגבי מאלפוי, אני לא יודעת מה לומר. זה, באמת, נשמע מוזר, כל הסיפור הזה."

"תוכלי לשים לב אליו בימים הקרובים?" אליסה ביקשה ממנה. "כמו שג'ין אמרה, את שמה לב לדברים. אז, אם יש מישהו שיכול לפענח מה התוכניות שלו – זו את."

הרמיוני פרצה בצחוק, משחקת בתלתל משערותיה. "אתן מחמיאות לי, באמת! אבל כן, כמובן. אעדכן אתכן, אם אצליח להבין משהו."

נשמתי בהקלה. לראשונה מזה ימים, הרגשתי תמיכה. סוף-סוף, הצלחתי לשתף את החברות שלי במה שעבר עלי. כבר לא הרגשתי בודדה מול המחשבות. כבר לא הייתי צריכה להתמודד מול התהיות והחלומות. כעת, חברותיי היו כאן איתי.

"תודה!" קראה אליסה.

"כן, מיוני, באמת – תודה!" קמתי ממקומי וחיבקתי אותה.

ליסי קפצה ממקומה והצטרפה לחיבוק.

***

הפרק הקודם		הפרק הבא