האי של איגונטוס

והנה עוד פרק יוצא לאור! 

תהנו!! 

" וואו! " אמרתי לנוכח מראה העכבר, שהפך כרגע לשטיח מעופף. 

לא ששתי לעוף עליו אחרי שהבנתי שהוא היה פעם עכבר. 

"עלו!" השטיח צייץ. 

זה הגביר את סלידתי ממנו, אבל עליתי. כאילו שהייתה לי ברירה. הוא טס במהירות האור, הייתי צריכה להחזיק את האלונקה של הארי בכוח בשביל שהוא לא יעוף. הגענו להר בערך תוך שלוש שניות, אבל אז העכבר נעלם ומצאנו את עצמנו קורסים מטה מטה. 

אחזתי בכוח בידו של הארי וצרחתי. הדרדרנו במהירות במורד ההר. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש,היא שהקרבנו את נוייל לחינם. 

המחשבה השנייה הייתה כמובן, הארי, איך יכולת לעשות את מה שעשית?? 

המחשבה השלישית הייתה, אל תאבדי את הראש, כי את הגב של טונקס עכשיו. כך מצאתי את עצמי אומרת לכולם "אוקיי ביצים, בואו נהפוך לחביתה, או, שננסה להחזיק במשהו, אלא אם כן מישהו מכם רוצה לטפס את כל ההר!"

בסופו של דבר,קינגסלי הצליח להיאחז בצמח חזק, והפסקנו להידרדר. 

שתי מטרים מעלי ראיתי מלא עכברים ענקיים ובראשם 'העכבר המעופף'. 

כולם צחקו עלינו, והסתכלו בגיחוך למראנו, נאחזים בחוזקה בקינגסלי, המחזיק בחוזקה בענף העומד להישבר. 

" סילבר, אתה תמיד חייב לעשות את זה?" שאל עכבר זקן יחסית, בעוד העכברים הצעירים מגכחים. 

"האדם הקודם שהיה כאן,תפס את עצמו וגם שתי אלונקות, והגיע פחות למטה מכם.. אתם לא חזקים במיוחד!" אמרה עכברה שמנמנה בעלת פרצוף מגעיל.

"אבל.. אני לא מבינה! שילמנו לכם. החבר שלנו אצלכם. למה עשיתם את זה? אני דורשת שתביאו אותנו לפסגה בחזרה." אמרתי בקול בוטח. ידעתי שאם אני יישמע מסוכנת, למרות שאני הכי לא בעולם, הם יקשיבו לי. 

העכבר-שטיח, שהתברר בשם סילבר, חייך חיוך מגעיל ואמר "יאללה,עלו. אני רק יספר לכם שבפסגה מחכה הפתעה לא מי יודע מה נעימה"

עלינו עליו בכעס, נאבקים לשמור על שיווי משקל. נלחצתי ממה שהעכבר אמר. לא ידעתי אם הוא משקר או לא, אבל תמיד יש סיכוי סביר שמה שהוא אומר נכון. היה עוד משהו שתפס את תשומת ליבי- העכברה השמנה אמרה שהיה פה עוד מישהו בעבר. לבד. עם שתי אלונקות. מעניין מי זה היה, ואם הוא עבר את זה בשלום. אני לא הייתי נותנת לו הרבה סיכוי, בכל זאת, התמודדנו עם דברים ממש גרועים, ובקושי שרדנו בהם ביחד. אז הוא לבד? ועוד עם שתי אלונקות?! אבל ברגע שהגענו לפסגה,פרחה כל מחשבה אחרת מראשי. מולנו עמדה, ענקית ומכוערת, מפלצת, בעלת שלושה ראשים, רגליים ארוכות ועבות, ועין אחת בראש האמצעי, שהיה נדמה שאיתה היא  מסתכלת על עשר מקומות במקביל. הדבר הכי נורא במפלצת היה הפה שלה- ענק, אדום ורירי, עם שיניים בגודל כף רגל של אדם ממוצע. והיה נראה שהיא ממש רוצה להכניס אותנו לפה שלה. 

"צ'אווו" אמר סילבר, ונעלם. 

נותרנו לבדנו מול  הדבר הענקי שנראה כמו ערימת ידיים וראשים שעירים במיוחד.. 

מהפה שלה עלה ריח מצחין, והיא נראתה כמו אחת שלא אכלה חודש. מה שרק הגביר את החשש שלי. קינגסלי נטל בשתי ידיו החסונות את הארי ורון והתחיל לרוץ 

"תילחמו בה, אני אקח אותם למקום בטוח!" צרח. הוצאתי את הקשת שלי, וראיתי שכמוני עושים גם דמבלדור והרמיוני. טונקס הססה לשנייה אחת, אבל אז שלפה את חרבה מהנדן והצטרפה אלינו. המפלצת שאגה והתקדמה לעברינו. מתחתי את קשתי ויריתי. זה לא הזיז למפלצת. מעניין מה האגריד היה אומר… 'אל תירו בה, סך הכל רוצה אוכל! אתם לא רואים? זאת פה גוועת…' הדחקתי את המחשבה מראשי. אני צריכה להתרכז. שמתי לב שהמצח של המפלצת ורוד כזה, מקומט. החלטתי לכוון את החיצים לשם. 

"רגע.. לא חייב להילחם! אולי זה בכלל לא מה שהמפלצת רוצה!" צעקה הרמיוני פתאום. חשבתי על זה, והבנתי שהיא צודקת. הורדתי את קשתי באחת. דמבלדור וטונקס היססו, אך עשו כמוני. המפלצת נעצרה.

"בוקר טוב!" היא אמרה בקול עמוק. מרוב הלם מעדתי לאחור. היא הושיטה לי יד עבה ושעירה, ועזרה לי לקום. 

"רגע.. את בכלל לא רוצה לפגוע בנו?" שאלה טונקס באי אמון. 

"מה פתאום?! מדוע שארצה לפגוע ביצורים קטנים ומתוקים כמותכם?" ענתה המפלצת בחביבות. 

"אבל.. זה לא התפקיד שלך? איגונוטוס לא שלח אותך לעשות את זה?" שאל דמבלדור.

"אוהו, אני מבינה שהחקר שלכם יסודי מאוד" אמרה המפלצת." בואו למערה שלי,שם חמים ונעים". 

הלכנו אחריי המפלצת אל מערה ענקית. המערה הייתה טחובה, וחשוכה. באופן כללי, אם היו אומרים לי לעצב מערה של מפלצת, הייתי מעצבת ככה. 

המפלצת הלכה אל מרכז המערה, התמקמה בנוחות על מדף אבן, והתחילה לספר:

" לפני שנים רבות, איגונוטוס פברל החליט ליצור מקום מיוחד, מן מקום שכשנכנסים אליו מתרפאים מיד מכל נגע ומחלה. איגונוטוס יצר את המקום מסיבה אחת- הוא רצה לבחור לו יורש. האיש אשר יהיה אמיץ מספיק בשביל לחצות את הים, לעבור שלושה הרים ענקיים שבקודקודם מכשול, לעבור את היער האפל ולהגיע לאי בהצלחה, הוא יהיה היורש של איגונוטוס. איגונוטוס יצר מפלצת מים, שאותה בוודאי פגשתם כשהייתם בסירה. הוא יצר גם את שלושת ההרים האלה, כדי שיגנו על האי. וגם, את היער המסוכן ושורץ חיות הפרא, שהוא המכשול האחרון בדרך אל האי. ובין כל שאר היצורים וההרים, הוא יצר גם אותי. מפלצת שלג זועמת, שתפקידה לנסות לאכול את כל מי שמגיע לכאן. כך הייתי תמיד- כל יצור חי שהגיע לכאן, בלעתי אותו שלם. אף אחד לא  הצליח לעבור אותי. יותר נכון- כמעט אף אחד. אלא שאז, לפני עשרים שנה בדיוק, הגיע לכאן מישהו שלא הכרתי. במקום לשלוף את חרבו הוא ליטף אותי, חייך אלי, דיבר איתי במילים יפות, ולבסוף, במאמצים רבים, בנה לי את המערה הזאת. הוא אירח לי לחברה במשך כמה שבועות, ובזמן הזה למדתי ממנו המון. הוא בא לכאן עם שניים מחבריו, שחלו במחלה מסוכנת, כדי לרפאם. הוא ידע שהוא לוקח סיכון עצום, הוא ידע שרוב הסיכויים שהוא לא ייצא מכאן בחיים, אבל בכל זאת הוא בא. הייתי בהלם שהוא ככה מקריב את עצמו בשביל חבריו. החלטתי להיות כמוהו. אף פעם לא ראיתי אותו מאז, ואין לי מושג מה עלה בגורלו. אתם הבני אדם הראשונים שאני רואה מאז שהוא הלך."

המפלצת סיימה את סיפורה. 

תגובות, תגובות  תגובות!! 

הפרק הקודם		הפרק הבא