משחקי הרעב

"פיטה...פיטה....תתעורר!!" לחשתי לתוך אוזנו כשהתעוררנו בשעות הבוקר המאוחרות "אנחנו חייבים לראות מה קורה בחוץ..." לחצתי עליו "מממ...אותי דווקא מעניין מה שבפנים" הוא חייך חיוך קונדסי וחיבק אותי בין זרועותיו
"טוב...אני מניחה שאנחנו יכולים לחכות קצת..."אמרתי והתקרבתי אליו,מרגישה את חום גופו נצמד לשלי ונותן לי ביטחון."תגיד פיטה..."התחלתי להגיד אבל אז שאגה אדירה מילאה את הדממה."מה זה היה??!!?"שאל פיטה ההמום
הסתכלנו ביחד החוצה ומה שראינו היה מופע אימים-דובי קוטב ענקיים,בגובה של אולי שלושה מטרים,רדפו אחרי מיועדים שונים,בציפורניים של הדוב היה חומר ירוק שכולם ידעו מה הוא אומר-רעל צרעות ציד-אם הוא מרוח ככה,בצורה נוזלית על כפות ידיו של הדב,הרעל מדלג שלב וממית אותך מידית "מה לעזא..."צעק פיטה ואני מיהרתי לשים את כף ידי על פיו.אבל היה מאוחר מידי-הדוב ראה אותנו והתחיל לצעוד בצעדי ענק ובשאגות מחרידות לכיווננו.
הערכתי את המצב-היו לנו 30 שניות לברוח,אבל לאן פיטה יוכל ללכת עם הרגל הזאת,שלמרות שהדימום פסק הייתה חייבת להיות במנוחה מתמדת.מאוחר מידי.הדב כבר היה בפתח המערה,וכשכבר עצמתי עיינים לקראת הנורא מכל,
שמעתי יללה צורמנית אדירה והדוב נח לרגלי,מת כשחרב ארוכה מאוד נעוצה בין שכמותיו.רציתי להודות לאוותו מתמודד,אבל ברגע שפתחתי את פי המתמודד צנח מת ארצה והקרח סביבו נצבע בורוד.
לא חשבתי לרגע "פיטה אתה חייב לעשות מאמץ.חייבים לצאת החוצה,אנחנו ממש טרף קל."אמרתי בהחלטיות,אבל לא היה כל צורך בהחלטיות שלי,הוא כבר קם,גונח ונאנח נעזר בקיר המערה ומתרומם "בואי נצא מהמערה המסריחה הזאת
 ונברח" הוא אמר ברוגז שמקורו לא מובן לי.אבל עכשיו לא הזמן לרגשות אנחנו חייבים להתקדם.התקדמנו בערך מאתיים מטרים מהמערה שלנו והתמקמנו מחדש.4 יריות תותח,ארבעה מיועדים מתים.לא היה לי כח לראות אפילו מי זה.נשארנו שלושה.
"פיטה,אתה מוכן להסביר לי מה היה הרוגז הזה מקודם?"שאלתי בעדינות "מה את רוצה ממני??"הוא שאל בעצבנות "את זאת שנותנת  את הפקודות כל הזמן-'לך לפה' 'לך לשם' את חושבת שאת היחידה פה שמסוגלת לחשוב??! כל היום מחלקת לי הוראות ופעם אחת לא הראית לי שאת אוהבת אותי!!!"
את המשפט הזה הוא כבר צעק "אני יודעת שאתה מסוגל!!! וזה מה שאתה מסוגל לחשוב עליו??אהבה??אנחנו בקרב על החיים שלנו תתעורר כבר!!!!!" צעקתי גם אני "אבל אתה שוכב פצוע ואני עושה את כל השאר אז אל תתלונן אם אני נותנת לך קצת הוראות!כי ברור שאתה לא יודע לעשות שום דבר אם לא נותנים לך הוראה מפורשתתת!!!"
בכעס שמילא אותי הלכתי לצד הנגדי של המחנה שלנו,שם ישבתי עם הגב לפיטה ונעצתי מבט קודר באופק השחור שמולי.
ידעתי שזה יבוא,היד הזאת על הכתף שלי והקול שבא אחריה "קטניס,אני מצטער,אני קצת מצוברח מכל הבלגן הז,לא הייתי צריך להוציא את זה עלייך"הוא אמר וחיבק אותי.נרגעתי קצת וקמתי.חזרנו למחנה מחובקים "פיטה?" לחשתי לו 
"כן קטניס" הוא הסתכל עליי ברוך "אני אוהבת אותך" אמרתי לו "ואני אותך.יותר מהכל"הוא אמר לי והצמיד נשיקה למצחי.
פתאום,משום מקום,ראיתי את פיטה צונח לצידי,חץ נתון בצידו הימני,עמוק.הוא השמיע קולות גרגור וגסיסה מחרידים כשלפתע הוא נשם נשימה חדה אחת והסתכל עליי "קט...ניס" הוא התאמץ לנשום "ששש...אל תדבר"אמרתי ועירסלתי את ראשו בזרועותי,דמעות גדולות זולגות ללא מעצורים על לחיי "אל תלך פיטה..."ייבבתי כמו ילדה שרוצה את אמא "אל תשאיר אותי פה לבד...!!" הייתי מיואשת "את...חייבת....לנצח את....הדבר הזה"הוא לחש עוד פעם אחת אחרונה,פלבל בעיניו ונדם.
"פיטה לאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" צרחתי אל השקט שמסביבי ולא הפסקתי לצרוח עד שהגרון בער וכבר לא היה לי איך לצעוק.בכיתי עד שלא נותרו לי דמעות.חיבקתי את עצמי וסירבתי להאמין,להאמין שהעוגן שלי בעולם השפיות,פיטה שלי,איננו כמו עלה שנושר מעץ.פשוט ככה,נגמר.
התותח ירה.נצמדתי לגופה בכל כוחי,נצמדתי אליה על שהיו חייבים להוריד מישהו עם חומר הרדמה במזרק כדי לשחרר את הלפיתה שלי.וככה,בעודי שוקעת לעולם לא ברור של כהות חושים,אני רואה את הגופה של פיטה נעטפת בסדין כסוף ומועלה אל הרחפת.וגם שם,בעולם שבין עירות לעילפון,אני מסרבת להאמין.



יש המשך אבל קודם כל-תגווווובוווווות!!!!!!!!!!!!!!!! 

הפרק הקודם		הפרק הבא