הארי פוטר, מציאות או דמיון?

בתחנת הרכבת חיכה לנו האגריד. כן! האגריד מ"הארי פוטר"!

הטקס היה מאד דומה לזה שכתוב בספרים. לקחו אותנו בסירות, זה היה כיף חיים!

ישבתי בסירה עם החבר החדש שלי הנרי, ועוד שניים. נחמדים מאד.

כולנו היינו נרגשים. וחלק מאיתנו-בני המוגלגים-היו יותר מנרגשים. אה... נרגשים מאד...אה... אין לי הגדרה.

נכנסנו להוגוורטס. המקום הזה הרבה יותר טוב ממה שחלמתי!

היו שם, באולם הגדול, ארבעה שולחנות ארוכים מאד. כמו שאבא אומר "ארוכים כמו שרוכים" (הוא אומר את זה בלשון יחיד: ארוך כמו שרוך" אבל פה צריך בלשון רבים)
וסביבם המון אנשים, בכל הגילאים. כלומר, כל הגילאים שמעל 11 ומתחת 18 או 19.

בשולחן חמישי, שהיה מונח במאוזן לכל השולחנות, ואליו צעדנו, ישב מנהל בית הספר.
הוא בכלל לא דמה לדמבלדור. הוא היה מבוגר יחסית. בערך בן 50. מגולח. מצועצע. לבוש הייטב. עם מראה קשוח, אבל נחמד, באותו זמן.

מצנפת המיון הייתה מונחת על כן יפהפה.

אני מחבב אותה!

כססתי ציפורניים כשהתור התקדם מעדנות, ומצנפת המיון צורחת בגרון ניחר, כלומר, בתיתורא ניחרת, יש דבר כזה?, את שמות הבתים, וכך ממיינת את תלמידי שנה ראשונה.

בין סגל המורים ראיתי פרצוף מוכר. אימצתי את מוחי, ונזכרתי.

ראיתי פעם את התמונה של ג'י קי רולינג. זו היא! ללא ספק! ג'י קי רולינג מורה בהוגוורטס.
על פי המקום שלה, יותר נכון על פי התג שעמד ליד המקום שלה, היא הייתה מורה לתולדות הקסם.

התור מתקדם. עוד מעט תורי.
אני כמעט מפספס מלחץ.

תורי. אני ניגש אל עבר הכן בצעדים מהוססים. אני לא מרגיש טוב!

מצנפת המיון על הראש שלי.

אני מרגיש דגדוג בתוך המוח. זה דווקא נעים!

 "לא להלחץ חמוד. הכל בסדר!"

היא אומרת, ואני רק נהיה יותר גרוע. היא חייבת לדבר בקול?

 "בסדר בסדר. הכל בסדר."
היא לוחשת. תודה לא-ל.

 "אני ממיינת אותך ל---"

~~~~~~~~~

אהההההם... תגיבו.

הפרק הקודם		הפרק הבא